מדינת ישראל נ' אבו דאהוק(עציר) ואח'

החלטה משלימה בעניין המשיב 2 בבקשה למעצר עד תום ההליכים

רקע וטענות הצדדים

1.ביום 13/2/12 הוגש כנגד המשיב כתב אישום במסגרת ת"פ 20144-02-12.

ביום 24/5/12 הוגש כתב אישום מתוקן, אשר ייחס למשיב ביצוע בצוותא של שורת עבירות רכוש חמורות.

כך נטען כנגד המשיב כי בלילה שבין ה-17/1/12 וה-18/1/12, ביחד עם אחרים, גנב 119 כבשים ממושב שרונה, תוך קשירת קשר לביצוע העבירות; תוך שימוש במשאית ובשני רכבים לצורך השלמת הגניבה; ותוך שימוש בחומר מחליש כנגד הכלבים ששימשו לשמירה על הכבשים. בתוך כך נטען כי המשיב ואחרים פרצו את הדיר תוך גרימת נזק, הוציאו את הכבשים רגלית למקום ההעמסה שנקבע מראש ועזרו בהעמסתם על המשאית. עוד נטען כי במסגרת המתואר נכנס המשיב לישראל שלא כדין (להלן: "האישום הראשון").

בנוסף נטען כנגדו כי בלילה שבין ה-18/1/12 וה-19/1/12, גנב המשיב – ביחד עם אחרים – שני טרקטורים ממושב אחיהוד, תוך שהם משתמשים במשאית וברכב לשם ביצוע הגניבה, וכן ברכב חילוץ, לאחר שהמשאית שקעה בבוץ בשל תנאי מזג האוויר. גם באישום זה יוחסה למשיב כניסה לישראל שלא כדין (להלן: "האישום השני").

עוד נטען בכתב האישום המתוקן כי בלילה שבין ה-13/9/11 וה-14/9/11 גנב המשיב, יחד עם אחרים, טרקטור ממושב רמת צבי, תוך קשירת קשר ותוך שימוש במשאית, כשהוא מצוי בישראל שלא כדין (להלן: "האישום השלישי").

במקביל להגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים.

2.בדיון שהתקיים ביום 7/3/12 (ועוד בטרם הגשת כתב האישום המתוקן), הסכים ב"כ המשיב לקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר, אך שמר לעצמו את הזכות לטעון בעניינם בהמשך, במידה ויתקבל בידיו חומר חדש אשר יכרסם בראיות.

בינתיים ונוכח הסכמת הסנגור, הוריתי על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים.

3.ביום 20/6/12 הגיש הסנגור בקשה לעיון חוזר, בה נטען כי חומר חקירה חדש שהגיע לידיו מלמד כי אין בתיק תשתית ראייתית המספיקה לצורך מעצרו של המשיב, ולחילופין כי מדובר בתשתית שעוצמתה נמוכה המחייבת את שחרורו לחלופת מעצר.

4.בדיון שנערך ביום 11/7/12 טען ב"כ המבקשת כי בתיק קיימות ראיות לכאורה הקושרות את המשיב לביצוע העבירות, וביניהן איכוני שיחות, ביניהן שיחות של מכשיר פלאפון ספציפי (להלן: "הפלאפון") המצביעים על נוכחות במקום ביצוע העבירות ועל קיום קשר טלפוני עם מעורבים נוספים בפרשה; גרסת אחיו של המשיב הטוען כי הפלאפון הנזכר שייך למשיב; שיחה בין המשיב ובין המדובב, בה נמצאו ביטויים מפלילים של המשיב; שיחה בין נאשם אחר בפרשה ובין מדובב, המפלילה את המשיב; וכן הודאה של נאשם נוסף בפרשה, הקושר "בדואים מיריחו", כאשר המשיב עונה להגדרה זו.

עוד הוסיף כי מתקיימות בעניין זה כל עילות המעצר, הן בשל המסוכנות הנשקפת מהמשיב נוכח ריבוי העבירות, חומרת המעשים ועברו הפלילי; הן בשל החשש מפני שיבוש הליכים נוכח היות אחיו של המשיב עד תביעה; והן בשל החשש מפני התחמקות מהליכי שפיטה, היות שהמשיב תושב שטחים.

5.מנגד טען הסנגור כי לא הובאה כל ראיה שהפלאפון אמנם היה בשימושו של המשיב, למעט טענתו של אחי המשיב (להלן גם: "האח המפליל"), אשר למרות שאינו נאשם בתיק יש לראות בו שותף בעבירה (נוכח מידע מודיעיני שהועבר בעניינו), ובהתאם הרי שיש צורך בתוספת ראייתית שאינה מצויה בתיק. עוד טען לקיומם של מחדלי חקירה בתיק – בין היתר אי עריכת עימות בין האחים ואי חקירתו של מי שנטען לגביו כי קנה את הכבשים הגנובות – ובאופן שמכרסם בראיות. על האמור הוסיף מן העובדה כי דבריו של המשיב למדובב יכולים לשמש דווקא לחובתו של האח המפליל אשר ככל הנראה רצה "להפיל" את התיק על המשיב, וכי מעבר לכך ברי כי שימוש בביטוי "בדואי מיריחו", נעדרת כל משקל ויכולה לכל היותר לשמש כנגד אותו אח מפליל.

אשר לעילת המעצר טען כי עובדת היותו של המשיב תושב שטחים אינה מעידה כי לא יתייצב לדיונים, וכי אין כל בעיה באיתורו.

ראיות לכאורה

6.נוכח טיעוני הצדדים, עיינתי בחומר החקירה שהוגש בפני. העיון העלה כי קיימות בתיק ראיות לכאורה שיש בהן כדי לבסס בשלב זה סיכוי סביר להוכחת אשמתו של המשיב במיוחס לו, וכפי שיפורט להלן.

7.אין מחלוקת בין הצדדים כי איכוני השיחות שצורפו לתיק החקירה מלמדים כי המחזיק בפלאפון המסתיים בספרות 813, היה מעורב במעשים המפורטים בכתב האישום המתוקן, באופן שנכח במקומות הרלוונטיים והיה מצוי בקשר טלפוני עם מעורבים נוספים בפרשה.

8.אחיו של המשיב, סלמאן כעאבנה, אשר אינו נכלל בכתב האישום, מסר בחקירותיו מיום 7/2/12 כי מספר הפלאפון המסתיים בספרות 813 שייך לאחיו, המשיב. זאת לאחר שבתחילה סרב להשיב על השאלה וביקש להתייעץ עם עורך דין, בהמשך אמר שיכול להיות שהמספר שייך למשיב, ולבסוף אמר באופן מפורש כי המספר שייך למשיב וחזר על כך מספר רב של פעמים.

כאן המקום להדגיש כי משלא נכלל האח בכתב האישום אין הוא בבחינת שותף לעבירה, וכאשר ברי כי ההחלטה בדבר הגשתם של כתבי אישום מסורה בידי רשויות התביעה ובידיה בלבד (ראו והשוו ע"א 610/02 מפעל הפיס נ' לוטונט מועדון חברים בע"מ, תק-על 2003(2), 3144, וגם ת"פ (מחוזי-נצרת) 119/08 מדינת ישראל נ' אסמאעין, תק-מח 2009(3), 738, בשינויים המחוייבים). מאליו יובן כי הסנגור אינו יכול לקבוע מיהו שותף לעבירה, ובוודאי שלא על סמך מידע מודיעיני שהובא לידיעתו.