מדינת ישראל נ' אבו גרביה

גזר דין

1.הנאשם הורשע על פי הודאתו בכתב האישום המתוקן בעבירה של הסעה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 12א(ג)(1א)(ב) לחוק הכניסה לישראל תשי"ב – 1952. על פי עובדות כתב האישום, ביום 27.1.13 בכביש 431 הסיע הנאשם ברכב מסוג פורד המיועד להסעת עד עשרה נוסעים, 13 נוסעים, מתוכם שמונה נוסעים שהינם תושבי האזור שלא היה בידם אישור כניסה לישראל. הנאשם אסף את שמונה השוהים הבלתי חוקיים בסמוך למחסום חוסם.

2.התקבל תסקיר מטעם שירות המבחן ואשר לפיו הנאשם הינו בן 20 שנים ורווק ומתקשה לקחת אחריות על מעשיו וזאת עקב תפיסתו הילדותית. בתסקיר שירות המבחן ישנו תיאור של הרקע המשפחתי שבו גדל הנאשם, ובסופו של יום שירות המבחן המליץ שלא להטיל על הנאשם עונש מאסר מאחורי סורג ובריח וכי ככל שבית המשפט יראה לנכון להטיל עליו עונש של מאסר בפועל, ההמלצה היא שהדבר יהיה לתקופה קצרה שתרוצה בעבודות שירות.

3.המאשימה טענה כי העבירה שבה הורשע מחייבת ענישה מרתיעה מאחורי סורג ובריח, וזאת לא כל שכן כאשר מדובר בעבירה של הסעה של תושבי אזור בנסיבות מחמירות, תוך שימת דגש על מספר הנוסעים ברכב. מנגד, ב"כ הנאשם טען שיש להסתפק בענישה צופה פני העתיד וזאת במיוחד לאור העדר עבר פלילי והיות הנאשם "בוגר צעיר".

הסעה של תושב אזור בנסיבות מחמירות

4.סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל תשי"ב 1952, קובע כדלקמן:

"(ג) (1) המסיע ברכב תושב זר השוהה בישראל שלא כדין – דינו מאסר שנתיים או הקנס הקבוע בסעיף 61(א)(3) לחוק העונשין; הוראות פסקה זו יעמדו בתוקפן עד ליום כ"ט באדר ב' תשע"ד (31 במרס 2014);

(1א) המסיע ברכב תושב זר השוהה בישראל שלא כדין, באחת מהנסיבות כמפורט להלן, דינו – מאסר שלוש שנים, או קנס פי ארבעה מהקנס הקבוע בסעיף 61(א)(3) לחוק העונשין:

נעשה שינוי ברכב, לרבות הוספת תוספת או התקנה מתקן, במטרה להסתיר את התושב הזר השוהה בישראל שלא כדין;

הוסעו ברכב שישה תושבים זרים או יותר, השוהים בישראל שלא כדין;

ההסעה נעשתה במסגרת שירותי הסעות שמטרתן לאפשר כניסה לישראל או שהייה בה, שלא כדין, של תושבים זרים, כאמור בסעיף קטן (ג6)."

(ההדגשה לא במקור)

5.הנאשם שבפני הורשע בביצוע עבירה לפי סעיף 12א(ג)(1א)(ב) לחוק הכניסה לישראל, שהעונש המקסימאלי בגינה הוא שלוש שנות מאסר או קנס פי ארבעה מהקנס שנקבע בסעיף 61(א)(3) לחוק העונשין. הנסיבה המחמירה מתבטאת בכך שהוסעו ברכב יותר משישה תושבים זרים השוהים בישראל שלא כדין. סעיף 12א(ג)(1א)(ב) לחוק הכניסה לישראל, אשר עניינו הסעת למעלה משישה תושבים זרים, ועקב כך העונש המקסימאלי הרלוונטי לעבירה הוא שלוש שנות מאסר, הוסף לחוק הכניסה לישראל מכח חוק שהייה שלא כדין (איסור סיוע) (הוראות שעה) (תיקון מס' 13), תש"ע – 2010 (ס"ח, 2236, עמ' 446, ח' בניסן התש"ע, מיום 23.3.10) (להלן: תיקון מס' 13).

מדיניות הענישה בעבירות של הסעה, העסקה והלנה של תושב שטחים

6.מדיניות הענישה בעבירות של הסעה, העסקה והלנה של תושבי האזור נקבעה ברע"פ 3674/04 אבו סאלם נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] ניתן ביום 12.2.06, (להלן: הלכת אבו סאלם). אומנם פסק הדין ניתן לפני תיקון מספר 13, אך הדברים שנאמרו שם הינם טובים ונכונים גם למקרה שבפני, כאשר אני לוקח בחשבון את ההחמרה בעונש המקסימאלי, עקב קיומה של נסיבה מחמירה בדמות מספר מוסעים שעולה על שישה. בהלכת אבו סאלם כבוד השופט חשין עמד על כללי הענישה המנחים בעבירות מעין אלה, וזאת בשל התופעה של פערים משמעותיים בענישה בין בתי המשפט השונים. נביא את תמצית הכללים כפי שנקבעו בפסק הדין:

להלכה שנקבעה ברע"פ 5198/01 טלעת חטיב נ' מדינת ישראל פ"ד נו(1) 769, יש שתי אונות (להלן: הלכת חטיב). האונה האחת היא שעבירה לפי סעיף 12א לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב –1952, היא עבירה חמורה וכי העונש הראוי לה הוא עונש מאסר בפועל. האונה השניה, נסובה על החריג, היינו אותן נסיבות "יוצאות מגדר הרגיל" העשויות לשלול הטלתו של עונש מאסר. שתי האונות כפופות לעיקרון היסוד בדיני העונשין, קרי כי ענישה בפלילים לעולם ענישה אינדיבידואלית היא (פסקה 9 להלכת אבו סאלם);

מדיניות הענישה הראויה בעבירות לפי סעיף 12א לחוק הכניסה לישראל, נוטה לעבר הטלת עונש של מאסר בפועל, אלא שמדיניות זו תולה עצמה בנסיבותיו האישיות של כל מקרה ומקרה והעונש שיושת על עבריין חייב להלום את נסיבותיו של המקרה ושל העבריין הספציפי (פסקה 10 להלכת אבו סאלם);

מדיניות הענישה המחמירה עדיין תקפה. יחד עם זאת, ניתן גם לחשוב על מקרים מתאימים שבהם ניתן לשרת את האינטרס הציבורי בעונשים שאינם דווקא של מאסר בפועל, אלא תמהיל של אמצעים אחרים כגון קנס כספי משמעותי, התחייבות כספית, מאסר על תנאי, שלילת רישיון נהיגה ותפיסה וחילוט של רכב שבו בוצעה עבירת ההסעה שלא כדין (פסקאות 13-11 להלכת אבו סאלם);

יש ליישם את ההלכה על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. יש לתת ביטוי לנסיבותיו האישיות של העבריין, בהן גילו, מצב בריאותו ומצבו המשפחתי. משקל רב יש ליתן לנסיבות ביצוע העבירה ולמניעיו של העבריין ובייחוד יש להתחשב בסיכון שיצר הנאשם לשלום הציבור (פסקה 14 להלכת אבו סאלם).

7.לדוגמאות לאופן יישום הכללים הנ"ל, ראו את הפסיקה שלהלן: פסקאות 31-17 להלכת אבו סאלם רע"פ 6217/05 חג'אג' נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] ניתן ביום 4.9.06; רע"פ 7391/08 מחאג'נה נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] ניתן ביום 14.9.09; רע"פ 1941/09 עלאדין נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] ניתן ביום 26.3.09; רע"פ 2210/11 באזין נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] ניתן ביום 24.3.11; רע"פ 9301/09 מחאג'נה נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] ניתן ביום 19.11.09; רע"פ 6141/09 סלהב נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] ניתן ביום 30.7.09; רע"פ 3865/09 עיאדה נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] ניתן ביום 10.5.09; ע"פ 5044/09 חיון נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] ניתן ביום 23.6.09; רע"פ 8554/08 פרץ נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] ניתן ביום 23.12.08).