מדינת ישראל-משטרת ישראל ואח' נ' כהן

החלטה

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע חלקי של פסק-דין (ת"א (שלום-ירושלים) 8995/09 כהן נ' מדינת ישראל) שהוגש במסגרת ערעור על פסק-דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט הבכיר יצחק שמעוני) מיום 11.8.2013 (והחלטה בדבר תיקון פסק-דין מיום 25.8.2013). בפסק דין זה חייב בית משפט השלום את המבקשת, מדינת ישראל, בפיצוי כספי של המשיב. יאמר כבר עתה, שדין הבקשה להידחות, ללא צורך בתגובת המשיב.

ביום 11.8.2013 קיבל בית משפט קמא את תביעתו של המשיב, אסיר לשעבר, נגד המדינה (משטרת ישראל ושירות בתי הסוהר), בגין הגבלת תנאי חופשתו בהיותו אסיר בכלא מעשיהו, באשר בשוגג הוחלפה זהותו באחר בעל שם זהה, וכן בשל איחור במועד שחרורו מבית-הסוהר. בית משפט קמא חייב את המבקשת בפיצוי המשיב בסך של 20,000 שקלים חדשים בגין דחיית מועד שחרורו בפועל מבית הסוהר; בפיצוי בסך של 80,000 שקלים חדשים בגין הטלת הגבלות בשוגג על ארבע חופשותיו של המשיב מבית הסוהר; בסכום של 4,000 דולר ארה"ב, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה החל מיום 16.8.2007; וכן בהמצאת חשבונות למשיב.

ביום 17.9.2013 הגישה המבקשת בקשה לעיכוב ביצוע חלקי, לפני בית משפט קמא. לאחר קבלת תגובת המשיב, דחה בית משפט קמא את הבקשה, ביום 30.9.2013. על פסק-דינו של בית משפט קמא הוגש ערעור, ובד בבד הבקשה שלפניי.

כאמור, הבקשה היא לעיכוב ביצוע חלקי של פסק הדין, והיא מופנית בעיקר כנגד שני הרכיבים הראשונים בפיצוי המשיב – קרי, 20,000 שקלים חדשים בגין דחיית מועד השחרור והסך של 80,000 שקלים חדשים בגין הטלת מגבלות בשוגג על ארבע חופשותיו של המשיב. המבקשת הבהירה כי הרכיב השלישי – סכום של 4,000 דולר ארה"ב, בתוספת ריבית והצמדה, אינו שנוי במחלוקת, וכי מכל מקום חלק מהתשלום הועבר למשיב, והיתרה תועבר "בימים הקרובים" (סעיף 2 לבקשה). להשלמת התמונה אציין כי אין כל התייחסות בבקשה לרכיב הרביעי – המצאת חשבונות למשיב, ונקודת המוצא לפיכך תהא שהדבר כבר בוצע בהתאם לפסק-הדין או שלא מתבקש עיכוב ביצוע רכיב זה.

בקצרת האומר יוסבר כי ערעור המבקשת מופנה בעיקר כלפי גובה הסכומים שנפסקו לטובת המשיב (מלבד אותו סכום שאינו שנוי במחלוקת), בהיותם לטענת המבקשת "חורגים ממתחם הסבירות" בפסיקת פיצויים בגין עוגמת-נפש. סכומים אלו נאמדים כאמור בכ-100,000 שקלים חדשים. בקשר עם הבקשה שלפניי, לטענת המבקשת, סיכויי הערעור גבוהים, לנוכח סקירת הפסיקה המובאת על-ידי המבקשת (סעיפים 12-13 לבקשה), בעניין פיצויים שנפסקו במקרי כליאת-שווא. המבקשת גם מוסיפה שלדעתה שגה בית משפט קמא בכך שהתחשב בעוגמת הנפש של רעיית המשיב, בעת פסיקת הפיצויים. המבקשת מוסיפה כי מלבד היות המשיב אסיר משוחרר אין למבקשת כל מידע, בקשר ליכולתו של המשיב להשיב את הכספים, ככל שהערעור יתקבל, ו"המידע הבלעדי נמצא אצל המשיב בלבד" (סעיף 8 לבקשה). המבקשת מוסיפה כי המדובר בכספי ציבור, ובכאלה "גובר האינטרס של המדינה לעיכוב ביצוע פסק הדין", מאחר שעיכוב הביצוע לא יגרום למשיב נזק העולה על הנזק בו תשא המדינה כתוצאה מביצוע פסק הדין. המבקשת מפנה בהקשר זה לפסיקת בית המשפט העליון בע"א 1900/13 המועצה האזורית רמת נגב נ' עמישב נחום (5.5.2013).

לאחר שעיינתי בבקשה ובמכלול החומר שלפניי (לרבות תגובת המשיב לבקשה לעיכוב הביצוע כפי שהוגשה לבית משפט קמא – ונדחתה כאמור) מסקנתי היא שדין הבקשה להידחות, אף ללא צורך בתגובת המשיב בבקשה דנן, וזאת מהטעמים שיפורטו להלן.

המסגרת הדיונית בענייננו קבועה בתקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 הקובעת כי הכלל הוא שהגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים. על המבקש לעכב את ביצוע פסק-הדין מוטל לשכנע כי קיים נימוק אשר יצדיק את הסטייה מהכלל (בש"א 3158/91 פלאטו שרון נ' קומפני פריזיין דה פרטיסיפיון, פ"ד מה(5) 499 (1991)). שני השיקולים המרכזיים שעל בית המשפט לשקול במסגרת בקשה לעיכוב ביצוע הם: האחד, סיכויי הערעור להתקבל; והשני, מאזן הנוחות – ואם נוטה הוא לטובת המבקש, במובן זה שהנזק הצפוי למבקש, אם לא יעוכב הביצוע ולאחר מכן יתקבל ערעורו, הוא גדול מהנזק הצפוי למשיב, אם יעוכב הביצוע והערעור יידחה (פרשת נחום, שלעיל). כאשר מדובר בחיוב כספי, הכלל שאין מעכבים את ביצוע פסק-הדין מקבל משנה תוקף, שכן רק במקרים חריגים ניתן יהיה לומר שלא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו (ע"א 9296/03 אהרוני נ' מנשה, פ"ד נח(2) 301 (2003)). לצורך זאת, על המבקש לעכב את הביצוע להציג תשתית ראייתית ועובדתית נאותה לכך, והיא איננה יכולה להיטען בעלמא (ע"א 1900/13 הנ"ל; בע"מ 8193/08 פלוני נ' פלונית (20.11.2008).

בענייננו, ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, במישור הבחינה של סיכויי הערעור הלכאוריים, נדמה כי אמנם אין לומר שהערעור חסר סיכוי (בעיקר בכל הקשור בגובה הפיצוי שנפסק), אך בפני המבקשת עומדת משוכה גבוהה, לפיה אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים של הערכאה דלמטה. הקביעה כי המבקשת התרשלה כלפי המשיב, כמו גם גובה הפיצויים שנפסקו מבוססים, בין היתר, על קביעות עובדתיות, שהתערבות בהם על-ידי ערכאת הערעור נעשית רק במקרים חריגים. התרשמותו הישירה של בית משפט קמא מהמשיב ועדותו לפניו, ופסיקת הפיצויים שנקבעו בעניין, הם בעלי משקל ממשי, שלא בנקל תתערב בהם ערכאת הערעור (ראו והשוו: ע"א 1900/13 הנ"ל).

במישור בחינת מאזן הנוחות – שזהו השיקול העיקרי בנדון – נראה כי הכף נוטה בבירור לעבר המשיב. טענותיה של המבקשת נטענו בעלמא, וכל שנטען הוא כי המדובר ב"אסיר משוחרר". נראה כי הסיבה לטענה רפה זו, המבקשת להתמודד עם "מאזן הנוחות" מצויה בהודאתה כי "למבקשת אין כל מידע על יכולתו של המשיב להשיב את הכספים.." (סעיף 8 לבקשה); זאת ועוד, טענותיה של המבקשת נטענו ללא תמיכה בתצהיר כדין, ולו מטעם זה בלבד ניתן היה לדחות את טענותיה של המבקשת בדבר מאזן הנוחות הנוטה לטובתה; ודאי שכך בכל הקשור בסכום החיוב לפי פסק הדין.

בהקשר זה, לא למותר לציין כי פסיקת בית המשפט העליון בפרשת נחום הנזכרת לעיל, מפי כב' השופט מלצר, אליה הפנתה המדינה, אינו דומה לענייננו. אמנם גם בענייננו על כפות המאזניים מונחת שאלת כושר-ההשבה של כספי ציבור, אך בפרשת עמישב נחום (ומקרים נוספים עליהם התבססה פרשה זו) דובר על סכומים נכבדים של מעל למיליון שקלים חדשים, וזאת ביחס לתקציבה של מועצה אזורית, ובענייננו, המדובר על סכום של פחות מעשירית (כ-100,000 שקלים חדשים) בתקציבה של מדינת ישראל; בפרשת עמישב נחום היתה הצהרה מפורשת של המשיבים, אשר העידו על עצמם כי מקור פרנסתם נגדע וניזוק בצורה קשה (ומכאן ההיסק לגבי קושי אפשרי ביכולת ההחזר). בענייננו, אין כן הדבר ואין ראיה לנדון.

התוצאה היא אפוא שבשל מכלול הנימוקים שלעיל דין הבקשה לעיכוב הביצוע להידחות.

המזכירות תשלח החלטה זו לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, י"א חשון תשע"ד, 15 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: