מדינת ישראל ואח' נ' פלוני ואח'

1. משיב 1 (להלן:המשיב) הגיש נגד המדינה – מבקשת 1 – תביעה כספית, הנוגעת להקמה ותכנון של פרויקטים מסוימים עבורה. בשלב מסוים של הליכי הגילוי והעיון הגישה המדינה תעודת חסיון החתומה על ידי ראש הממשלה, לפיה מטעמים של בטחון המדינה יש לחסות פרטים שונים הנוגעים, בין היתר, למבנים שבהקמתם עסק המשיב. במסגרת הליכי הגילוי והעיון הגישה המדינה מסמכים כשחלקים מהם מושחרים. עמדת המדינה הייתה כי החלקים המושחרים נכללים בתוך תעודת החסיון שהוצאה. בית המשפט המחוזי דחה עמדה זו, וקבע כי תעודת החסיון אינה כוללת את מרבית – אם לא כל – הפרטים שהושחרו. בהמשך לכך הורה על גילוי הפרטים המושחרים, שאינם נכללים בתעודת החיסיון. מכאן בקשתה של המדינה למתן רשות ערעור.

          המדינה מעלה שתי טענות מרכזיות – הראשונה במישור הסמכות והשנייה עוסקת בהכרעה הקונקרטית במקרה דנן. במישור הסמכות נטען כי בית המשפט המחוזי חרג מסמכותו, עת דן והכריע בגבולות תעודת החסיון. הבסיס לטענה הוא חתימת ראש הממשלה על תעודת החסיון. לשיטת המדינה, הוראת בית המשפט המחוזי לגלות פרטים שהמדינה טוענת כי הם נכללים בתעודה פירושה, למעשה, הוראה להסיר את החסיון ביחס לפרטים אלה – עניין המצוי בסמכות בית המשפט העליון בלבד. במישור הקונקרטי נטען כי בית המשפט הכריע במחלוקת בין הצדדים מבלי שעיין בראיות מושא המחלוקת – שהועברו לידיו כשהן מושחרות – ומבלי ששמע את נימוקי המדינה ביחס לסוגיית הכללתן בתעודת החסיון. המשיב, מנגד, סומך ידיו על פסק דינה של ערכאה קמא וטוען כי לא חרגה מסמכותה על פי הדין. הוא מוסיף כי תעודת החסיון הוצאה רק לאחר שהפרטים הושחרו, ודי בכך כדי להוביל למסקנה שהפרטים אינם נכללים בתעודת החסיון. כן נטען כי התנהלות המדינה לוקה בחוסר תום לב.

2.       עניינן של תעודות חסיון החתומות על ידי ראש הממשלה, שר הבטחון או שר החוץ קבוע בסעיף 44 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, שכותרתו "חסיון לטובת המדינה":

"אין אדם חייב למסור, ובית המשפט לא יקבל, ראיה אם ראש הממשלה או שר הבטחון הביע דעתו, בתעודה חתומה בידו, כי מסירתה עלולה לפגוע בבטחון המדינה

המדינה, או אם ראש הממשלה או שר החוץ הביע דעתו, בתעודה חתומה בידו, כי מסירתה עלולה לפגוע ביחסי החוץ של המדינה, אלא אם מצא שופט של בית המשפט העליון, על-פי עתירת בעל-דין המבקש גילוי הראיה, כי הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותה, ובהליך פלילי – כי הראיה עשויה להועיל להגנת הנאשם ומידת התועלת שבה להגנה עולה על העניין שיש לא לגלותה, או שהיא חיונית להגנת הנאשם".

הנה כי כן, רק שופט של בית המשפט העליון מוסמך, במסגרת עתירה לגילוי ראיה, להורות על מסירת ראיה שראש הממשלה הוציא לגביה תעודת חסיון מטעמים של ביטחון המדינה. ניתן לטעון, וכך נקבע ונטען בענייננו, כי הסעיף אינו דן במפורש בזהות הגורם השיפוטי שרשאי להכריע במחלוקת הנוגעת להיקף תעודת החסיון, דהיינו בשאלה האם ראיה מסוימת באה בגדרה של התעודה אם לאו.

          באופן טיפוסי סוגיית היכללות הראיה בגדר תעודת החיסיון נדונה בבית המשפט העליון, במסגרת עתירה לגילוי ראיה. ככל ששאלה זו מתעוררת, בית המשפט העליון בוחן האם הראיה נכללה מלכתחילה בתעודת החסיון (ב"ש 838/84 מנחם ליבני נ' מדינת ישראל, פ''ד לח(3) 729, 739 (1984) (להלן: עניין ליבני)). ניתן לפרש את סעיף 44 לפקודת הראיות כך שטענות המדינה בדבר היותן של ראיות חסויות לפי תעודת החסיון תידונה תמיד בבית המשפט העליון, לרבות השאלה האם הראיה הקונקרטית נכללת בתעודת החסיון. מנגד, מבחינה לשונית ניתן גם לפרש את סעיף 44 כמעניק בלעדיות לבית המשפט העליון רק ביחס לשאלת גילוי ראיה הנכללת בתעודת החסיון, אך לא ביחס לעצם השאלה האם ראיה קונקרטית אכן נכללת בתעודת החסיון.

3. כאמור, המדינה טוענת כי יש לפרש את סעיף 44 לפקודת הראיות לפי האפשרות הראשונה שתוארה לעיל – עמדה המבוססת גם על פרשנות מעשית של הסעיף. לפי קו זה, אם תקבע הערכאה המבררת כי ראיה מסוימת אינה חסויה, למרות שהראיה אכן חוסה תחת כנפי תעודת החסיון – נמצאת הערכאה המבררת מורה על גילויה של ראיה חסויה, עניין הנתון לסמכותו הבלעדית של בית המשפט העליון. היבט נוסף של טענה זו, שאותו הציגה המדינה, נוגע לסמכותו של בית המשפט המחוזי לעיין בראיה לשם הכרעה בסוגיית היקף תעודת החסיון. המדינה טוענת כי לבית המשפט המחוזי אין סמכות לעיין בראיות חסויות מטעמים של ביטחון המדינה, ועיון בראיה לשם הכרעה יוביל, לפחות בחלק מהמקרים, לעיון של הערכאה המבררת בראיה החסויה מטעמים של ביטחון המדינה. טענה זו מתיישבת עם פרשנות תכליתית ולשונית של סעיף 44, המסמיכה רק את בית המשפט העליון לדון בעניין.

4. בתגובה לטענות המדינה הצביע המשיב על פסיקה של בית משפט זה, ממנה עולה, לטענתו, כי ערכאה קמא פעלה על פי הדין. ההחלטות שאותן הציג המשיב עסקו, בהיבט הרלוונטי, בסמכות הערכאה המבררת להכריע בהתנגדויות שמעלה המדינה כאשר עד נשאל על ידי סנגור שאלות שתשובתן נכללת, לשיטת המדינה, בתעודת חסיון. בהחלטות אלה נקבע כי על הערכאה המבררת לדון ולהכריע, כאשר מדובר בהתנגדויות לשאלות של סנגורים, האם התשובה לשאלה נופלת תחת החסיון. בית המשפט ציין בהחלטות אלה כי אם לא תוכל הערכאה המבררת להכריע בעצמה בהתנגדויות, במסגרת חקירת עדים, תיפגע היעילות הדיונית באופן קשה: "הפסקת החקירה של עדים כדי שבית משפטזה יחליט אם יש מקום לחייבם לענות על שאלות, יש בה כדי להפוך את הדיונים בתיקים בעבירות בטחון לבלתי ניתנים לסיום... העברת המחלוקת של הכרעה בהתנגדויות לבית משפט זה תקטע את ניהול ההליך (כפי שארע כאן) ואינה נחוצה" (בש"פ 8136/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (12.12.2010) (להלן: עניין פלוני). ההדגשה במקור); "מצב דברים בו כל התנגדות של המשיבה מביאה להפסקת הדיון במשפט הזוטא ולפנייה לבית המשפט העליון לבירור והכרעה, איננו תקין וודאי שאיננו משרת את האינטרסים של הנאשם או את האינטרסים הציבוריים" (בש"פ 572/11 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (10.8.2011)). יצוין כי במקרים שהוזכרו הוגשו בהליך קודם עתירות לגילוי ראיה שנדחו, והבקשות לגילוי ראיה שנדונו בהחלטות האמורות הוגשו ב"סיבוב שני".