מדינת ישראל ואח' נ' פרחאן(עציר) ואח'

גזר דין – בעניינו של נאשם 2

1.נאשם 2 (להלן – הנאשם) הורשע, על-פי הודאתו, בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע והפרת הוראה חוקית – לפי סעיפים 499(א)(1) ו-287(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין או החוק). הודאתו של הנאשם ניתנה בגדרו של הסדר טיעון, לפיו הוגש נגדו כתב-אישום מתוקן בשנית. במסגרת הסדר-הטיעון הוסכם, כי הצדדים יעתרו להטלת עונש מאסר בפועל לתקופה של עשרה חודשים, בצד מאסר על-תנאי; וכי בית-המשפט יורה, בהתאם לשיקול דעתו, האם לנכות את כל תקופת המעצר שבה היה נתון הנאשם בתיק זה, והאם להורות על חפיפת המאסר לעונש מאסר שמרצה הנאשם בתיק אחר.

2.על-פי עובדות האישום הראשון, בתחילת חודש מארס 2013, קשר נאשם 2 קשר עם אחר להשתתף בהתפרעות וליידות בקבוקי תבערה לעבר כוחות הביטחון; ועל-פי עובדות האישום השלישי, ביום 28.3.13, שהה הנאשם מחוץ לביתו, בשעה שהיה עליו להימצא בבית הוריו בתנאי "מעצר בית", על יסוד החלטה שניתנה בתיק עמ"ת 53580-11-12. יוער, כי האישום השני יוחס לנאשם 1 בלבד. אין חולק, כי באירוע הנדון באישום הראשון, השתכללו מעשיו של הנאשם אך בקשירת הקשר, והנאשם לא הצטרף לחבריו בשלב שבו הוציאו את הקשר מן הכוח אל הפועל. בכל הנוגע לאישום השלישי, הודה הנאשם כי הפר את תנאי השחרור בערובה, אך טען כי יצא מביתו לצורך קבלת טיפול רפואי.

3.הנאשם יליד 1984 ולחובתו הרשעות קודמות. הוא נתון במעצר עד לתום ההליכים בתיק זה החל מיום 28.3.13 ועד היום. יצוין, כי בגדרו של תיק אחר, ת"פ 53924-06-11 בבית-משפט השלום בירושלים, נידון הנאשם ביום 10.11.13 לשלושים ימי מאסר בפועל. עוד יצוין, כי ביום 24.10.13 נעצר הנאשם עד לתום ההליכים במסגרת תיק נוסף, ת"פ 23779-11-12 בבית-משפט השלום בירושלים; וכי ביום 1.1.14 נגזר דינו באותו הליך לשבעה חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו מיום 11.11.12 ועד ליום 3.12.12 וכן מיום 24.10.13 ואילך, למעט חודש ימים מיום 10.11.13 ועד ליום 10.12.13, שבמהלכו ריצה עונש מאסר בת"פ 53924-06-11, כאמור לעיל.

הואיל והנאשם נתון במעצר עד לתום ההליכים בתקופה החופפת את תקופת המאסר המוסכם על-פי הסדר-הטיעון, החלטתי לגזור את דינו עוד בטרם ייגזר הדין בעניינו של הנאשם הנוסף – נאשם 1.

4.ב"כ המאשימה ביקשה להטיל על הנאשם עונש של עשרה חודשי מאסר בפועל, כמוסכם בהסדר הטיעון. כן ביקשה לנכות את ימי המעצר מיום 28.3.13 ועד ליום 24.10.13, דהיינו – תקופה של כשבעה חודשים, ולא לנכות את יתר התקופה, זאת נוכח העובדה שהחל מהמועד האחרון מרצה הנאשם מאסר בתיקים אחרים, כאמור בפִסקה 3 לעיל. בנוסף ביקשה ב"כ המאשימה, כי בית-המשפט יורה על הצטברות המאסר המוטל בתיק זה למאסר שמרצה הנאשם כיום בת"פ 23779-11-12.

5.הסנגור טען, כי עונש המאסר המוסכם הִנו ממושך ומכביד ביחס לעבירות שבהן הורשע הנאשם, וגרס כי בנסיבות אלו ראוי לנכות את כל תקופת המעצר מתקופת המאסר, וכן להימנע מלהורות על הצטברות המאסר המוטל למאסר שמרצה כיום הנאשם בת"פ 23779-11-12. כן ביקש הסניגור, כי בית-המשפט לא יורה על הצטברות מלאה או חלקית של המאסר המוטל למאסר שמרצה כיום הנאשם בתיק אחר, כך שעל-פי הוראת סעיף 45(ב) לחוק העונשין, יהא על הנאשם לרצות את תקופת המאסר הארוכה יותר, דהיינו – תקופת המאסר של עשרה חודשים בגין המאסר בתיק דנן.

6.סעיף 45(ב) לחוק העונשין קובע, כי "מי שנידון למאסר ולפני שנשא כל עונשו חזר ונידון למאסר, ובית המשפט שדן אותו באחרונה לא הורה שישא את עונשי המאסר, כולם או מקצם, בזה אחר זה, לא ישא אלא עונש מאסר אחד והוא של התקופה הארוכה ביותר". הוראה על הצטברות הענישה, באופן מלא או חלקי, מהווה חריג לכלל בדבר נשיאת תקופת המאסר הארוכה יותר, וטעונה הנמקה שהיא תלוית נסיבות (ראו והשוו: ע"פ 9059/03 אהרון יוסבשוילי נ' מדינת ישראל (21.3.07), בפִסקה 8 לפסק-הדין; וע"פ 8065/11 עומר עפיף נ' מדינת ישראל (26.1.14), בפִסקה מ"ד לפסק-הדין).

כאמור, הנאשם נתון במעצר עד לתום ההליכים בתיק הנוכחי מיום 28.3.13, דהיינו – תקופה של כעשרה חודשים, שהיא תקופת המאסר המוסכמת על-פי הסדר הטיעון. ואולם, כפי שצוין, ביום 1.1.14 נידון הנאשם בת"פ 23779-11-12 לשבעה חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו מיום 11.11.12 ועד ליום 3.12.12 וכן מיום 24.10.13 ואילך, למעט חודש ימים מיום 10.11.13 ועד ליום 10.12.13, שבמהלכו ריצה עונש מאסר בת"פ 53924-06-11. במצב דברים זה, מוסכם על שני הצדדים, כי לאור הוראת סעיף 45(ב) לחוק, ככל שלא תינתן הוראה על הצטברות, חלקית או מלאה, של המאסר המוטל (של עשרה חודשים) למאסר שמרצה כיום הנאשם, אמורה להסתיים כבר עתה תקופת מאסרו הכוללת של הנאשם בשני התיקים, שהיא תקופת המאסר הארוכה מהשניים, קרי – עשרה חודשים. אין חולק, כי מתקופת מאסרו של הנאשם יש לנכות את תקופת מעצרו מיום 28.3.13 ועד ליום 24.10.13, דהיינו – תקופה של כשבעה חודשים, והמחלוקת בין הצדדים בהקשר זה מתמקדת בשאלה, האם יש לנכות את שלושת חודשי המעצר הנוספים מאז יום 25.10.13 (שבהם היה הנאשם נתון, כאמור, גם במאסר בתיקים אחרים), והאם יש להורות על הצטברות שלושת חודשי המאסר, או חלק מהם, למאסר הנוכחי. בסיטואציה שנוצרה, הוראה על הצטברות חלקית של המאסר המוטל למאסר הנוכחי, ולוּ הצטברות של חודש עד שלושה חודשים, תביא למצב שבו תקופת מאסרו של הנאשם תוארך במידה משמעותית, החל מיום מעצרו בחודש מארס 2013 ועד לחודשים יוני עד אוגוסט 2013, בהתאם למספר החודשים המצטברים למאסר הנוכחי. במילים אחרות: כל הוראה על הצטברות חלקית של המאסר המוטל, למאסר הנוכחי, אף אם מדובר בתקופה קצרה של חודש או חודשיים, תביא להארכת תקופת הכליאה הכוללת מאז המעצר ביום 28.3.13 בכחצי שנה.

בהתחשב במכלול הנסיבות, הגעתי לכלל מסקנה שאין מקום להורות על הצטברותו של עונש המאסר של עשרה החודשים, כולו או מקצתו, למאסר שמרצה כיום הנאשם. תוצאה זו אינה רצויה, הן לנוכח העובדה שהנאשם הורשע בשני התיקים על-פי הודאתו, ומסיבות שלא נתחוורו, בחר שלא לצרף את התיק שנידון בבית-משפט השלום לתיק שלפניי; הן בשל כך שהמאסר המוסכם של עשרה חודשים, בתיק הנוכחי, הִנו מכביד כשלעצמו, בהתייחס למהות העבירות ונסיבות ביצוען; והן מחמת התוצאה הבלתי מידתית, לפיה הוראה על הצטברות, ולוּ של חודש או שלושה חודשים, של המאסר המוטל למאסר הנוכחי, תביא לתוספת של כחצי שנת מאסר לתקופת המאסר הכוללת, ביחס למצב שבו יימנע בית-המשפט מהוראה על הצטברות הענישה, כאמור.

7.בהתחשב במכלול הנסיבות, ובין-השאר במהות העבירות, בעונש המאסר המוסכם, בעונשי המאסר שהוטלו על הנאשם בתיקים האחרים, ובתקופה שבה היה נתון הנאשם במעצר בתיק זה, אני דן את הנאשם כדלהלן:

א.לעשרה חודשי מאסר בפועל.

ב.לשלושה חודשי מאסר על-תנאי, שלא יעבור בתוך שלוש שנים מיום שחרורו מהמאסר עבירה שבה הורשע בתיק זה.

ג.מתקופת המאסר ינוכו ימי המעצר מיום 28.3.13 ועד היום, למעט תקופת המעצר מיום 10.11.13 ועד ליום 10.12.13, שבה ריצה הנאשם מאסר בת"פ 53924-06-11, ותקופת מעצר זו בלבד. לא מצאתי מקום להחריג מתקופת ניכוי המעצר גם את התקופה שבה היה הנאשם במאסר או מעצר בת"פ 23779-11-12.

זכות ערעור לבית-המשפט העליון תוך 45 יום מהיום.

ניתן היום, ד' באדר א' התשע"ד, 4.2.14, במעמד ב"כ המאשימה, הסניגור, נאשם 2 ומתורגמן בית-המשפט לשפה הערבית.

יורם נועם, שופט התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: