מדינת ישראל ואח' נ' ערבה ואח'

פסק דין

בהסכמת הצדדים ניתן פסק הדין לפי סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט.

זוהי תביעה ותביעה שכנגד בעקבות נזקי רכוש בתאונת דרכים בה היו מעורבים ניידת משטרה ורוכב אופנוע. הניידת ביצעה פניית פרסה במקום אסור, על קו הפרדה רצוף, בעת מילוי תפקידה. מונית שעברה בסמוך עמדה על מנת לאפשר לניידת המשטרה לבצע את הפניה. האופנוע הגיע ולטענתו שדה ראייתו נחסם על ידי המונית, והוא פגע ברכב המשטרה.

פסק הדין מבוסס על עקרונות אלו:

1.הנתבע הורשע בבית משפט לתעבורה בעבירות בגין אירוע זה. כתב האישום תוקן ובהכרעת הדין לא פורטו בעבירות בהן הורשע, כך שלא ידוע במדוייק מהן העבירות, אך אין מחלוקת על כך שנתבע הורשע בגין אירוע זה. בנוסף נקבעה אשמתו של הנתבע בעבירה של נהיגה בשכרות בזמן האירוע.

קיים, איפוא, פסק דין פלילי מרשיע נגד הנתבע. עם זאת, מאחר שהושג הסדר טיעון, לא נקבעו ממצאים ומסקנות ופסק הדין מבוסס על הודאת הנאשם בלבד. על כן אין בפני ממצאים חד משמעיים שנקבעו בפסק דין בנוגע לנסיבות קרות התאונה. מכל מקום גם ממצאים ומסקנות שנקבעים מהווים, על פי סעיף 42א' לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א – 1971, ראיה לכאורה, אך לא ראיה סופית ומחולטת. על כן תוצאות ההליך הפלילי מהוות גורם משמעותי המשפיע במידה רבה על התיק שבפני, אך אין בהן כדי להביא בהכרח להטלת מלוא האחריות על הנתבע.

2.תקנה 94 לתקנות התעבורה מתירה לרכב ביטחון בשעת מילוי תפקידו לעבור על הוראות המגבילות את כיווני הנסיעה ואת הפניות לכיוונים מסויימים, ולעבור על הוראות נוספות שבדיני התעבורה, במידה הדרושה למילוי תפקידו ותוך נקיטת אמצעי זהירות על מנת למנוע סיכון ופגיעה.

במקרה זה, נהג הניידת טען כי הוזעק לאירוע, ונראה כי אין מחלוקת על כך שפעל במסגרת מילוי תפקידו. אולם גם במסגרת זו מחוייב הנוהג ברכב הביטחון לנקיטת אמצעי זהירות. על כל פנים, הוראה זו מקימה לנהג הצדק במישור הפלילי – תעבורתי. מבחינת הדין האזרחי, ברור שבמצב כזה של עבירה על חוקי התנועה מוטלת על נהג רכב הביטחון חובת זהירות מוגברת, ובמקביל דרישה מופחתת מרוכב האופנוע ומיתר המשתמשים בכביש לצפות את המצב.

מאידך גיסא, הנתבע אמור היה להבחין בניידת המשטרה או במונית הממתינה להף במיוחד אם הניידת הפעילה אורות כחולים. העובדה שנהג בשכרות תרמה ככל הנראה לכך שהנתבע לא הבחין בפניית הניידת.

3.בדו"ח הבוחן שהוגש נקבע כי "הגורם לתאונה חוסר זהירות המעורבים". דהיינו האשמה הוטלה על שני הצדדים ללא הכרעה ברורה ביניהם.

לאור כל האמור לעיל אני סבורה שיש לחלק את האחריות בין הצדדים באופן שהנתבע ישא בכ-75% מן האחריות והתובעת בכ-25% ממנה.

יישום חלוקת אחריות זו על סכומי התביעה והתביעה שכנגד מביא לכך שהסכומים לתשלום של כל צד לצד שכנגד קרובים זה לזה ומגיעים לקיזוז כמעט מלא.

לאור האמור אני קובעת כי התביעה והתביעה שכנגד התקבלו בחלקן באופן שחובות הצדדים זה כלפי זה מתקזזים, ואין סכום לתשלום.

ניתן היום, כ"ז תשרי תשע"א, 05 אוקטובר 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: