מדינת ישראל ואח' נ' עיריית טייבה ואח'

החלטה

מונח בפני ערעורה של חברת שחף אבטחה בע"מ (להלן: המערערת) על החלטתו של הנאמן בהקפאת ההליכים של עיריית טייבה, לאשר באורח חלקי בלבד את תביעת החוב שהגישה; כמו כן, נסב הערעור אודות סירובו של הנאמן להכיר במערערת כנושה מובטחת בגין זכות עכבון, וזאת בין אם מכח הדין הכללי ובין אם מכח חוק השומרים.המערערת הועסקה בידי הועדה הקרואה שמונתה וניהלה את העיר טייבה, ערב הקפאת ההליכים, במתן שירותי שמירה ואבטחה. במסגרת זו, ונוכח מצב בטחון מעורער וחשש ממשי למסמכים ובעיקר למעטפות עם שיקים שהגיעו לידי העיריה, בתקופה בה חובותיה הלכו והאמירו והנושים צבאו על דלתותיה, שמרה המערערת על חלק מן המעטפות במשרדיה שבחיפה; ומכאן הטענה בדבר עכבון. עיינתי בכתב הערעור, בהחלטת הנאמן נשוא הערעור וכן בתגובת הנאמן ותגובת כונס הנכסים הרשמי, אחר זאת הפניתי אל הצדדים שאלה, האם מסכימים הם להכרעה לפי כתבי הטענות המצויים בתיק, או שמא הם מעוניינים בקיום דיון. שני הצדדים הסכימו לאפשרות הראשונה; ואף בלא שהמערערת ביקשה, באותו מעמד, להגיש כתב תשובה לתגובת הנאמן, ניתנת החלטתי זו.

הערעור שבפני כולל, הלכה למעשה, שני חלקים נפרדים הדורשים הכרעה. האחד, נסב אודות תוקף הכרעות עובדתיות שקיבל הנאמן במעמדו המעין-שיפוטי, ובמסגרת זו סירב להכיר ברוב-רובו של אחד משני החשבונות עליהן ביססה המערערת את תביעת החוב. האחר, הינו שאלה משפטית גרידא אודות זכות העכבון, קרי – מעמדו של החיוב הנטען (כפי שיתקבל לאחר הכרעה בחלקו הראשון של הערעור) בסולם דיני הקדימה. הכרעה זאת, יש לקבל נוכח הדין הקובע מעמד מועדף לכל סוגי העכבונות.

אזכיר בקצרה כי בית המשפט העליון ביכר, בסופו של יום, פסיקה פורמלית המעניקה מעמד גורף לעכבון בלא קשר להוכחת הצדקה מהותית בדמות קשר מיוחד בין הנושה לנכס. אי לכך, הרי נוכח הלכה פסוקה זו, אשר חובה על הערכאה הדיונית לכבדה אף אם דעתה שלה בעניין הבעייתיות של זכות העכבון בהליך פרעון הינה שונה, אין חשיבות ממשית לשאלה, האם העכבון הנטען מקורו בחוק חוזה קבלנות, או בחוק השומרים דווקא. כל שנדרש הינו כי המערערת תעמוד בנטל של הוכחת עכבון תקף, לרבות קשר ישיר בין החיוב בגינו עוכבו הנכסים לבין הדרך בה הגיעו הנכסים המעוכבים לידיה; זאת, אגב שנקודה זו תפורש באורח תכליתי ההולם את הגיון החיים, ושולל פרישה בלתי מבוקרת של זכות העכבון על נכסים רבים מדי, שהקשר בינם לבין הנכס המעוכב הינו עקיף מדי. כך למשל, אין ספק כי מקום בו פלוני החייב העביר להחזקתו של אלמוני הנושה נכס לעשות בו שימוש או מלאכה, ולא שילם את תמורתה, יתכן אף יתכן כי העכבון יתפשט מהנכס אל המטלטלין הנלווים לו, שהם חלק מובהק מאותו עסקה. מאידך גיסא, מקום בו אלמוני הנושה משתלט מחדש על דירה שהשכיר לפלוני החייב, לאחר שפלוני החייב קרס כלכלית ולא עמד בתשלומי שכר-הדירה, ובדירה נמצאים עדיין מטלטלים השייכים לפלוני ושימשו אותו בעת שהייתו בדירה, ספק גדול אם יוכל הנושה לטעון לעכבון על המטלטלין דלעיל. זאת, מאחר ואלו מעולם לא הועברו באורח רצוני לאחזקתו, לא היו חלק מחוזה השכירות, ואחזקתו של הנושה בהם באה לעולם דווקא בעת ביטול החוזה והנסיון של הנושה להשתלט מחדש על המושכר.

בנסיבות המקרה, ההמחאות שעוכבו בידי המערערת נכנסות, לשיטתי, לדלת אמותיה של זכות העכבון, אשר החוב אותו ניסתה המערערת להבטיח באמצעותו הינו החוב הכללי בגין עסקת האבטחה שנכרתה בינה לבין הועדה הקרואה.יתכן מאד כי החלטתי היתה שונה, לו דובר אך ורק באבטחה של המבנה עצמו, שאינה כוללת כל זכות להוציא ממנו מטלטלין, וודאי מעטפות עם המחאות או כסף, או אף לעסוק וליטול אותם "תחת חסותה" של המערערת כלל ועיקר. ספק גדול בעיני, אם נושה העוסק באבטחה, רשאי כלל ועיקר ליטול תחת ידו נכסים ולהוציאם על דעתם עצמו מן המבנה, בשל אי-שביעות רצון מצידו מן התשלומים שקיבל. אלא, שבנסיבות המקרה הנוכחי, הוכח היטב, ואף הנאמן אינו מכחיש זאת, כי חלק מתפקידה של המערערת כלל, באורח מודע וחד-משמעי, אף שמירה ספציפית על אותן מעטפות; ובמסגרת זו נטלה אותן – בסמכות וברשות – אל משרדיה שבחיפה. אי לכך, הרי שקשר ספציפי זה מקים, במובהק, זכות עכבון ספציפי על המעטפות.

זאת ועוד; אין אני יכולה לקבל, בנסיבות המקרה, את עמדתו של הנאמן המבקש להפריד את השמירה על המעטפות משירותים אחרים שהעניקה המערערת לעיריה ולועדה הקרואה, ואי לכך להסתמך על העובדה כי לא נתבע חוב ספציפי בגין השמירה על המעטפות כדי לשלול את זכות העכבון. נהפוך הוא; דווקא העובדה, כי לא הוכחה התקשרות ספציפית, הכוללת תשלום מיוחד ונפרד על החזקת המעטפות, מחזק את העובדה כי עסקינן לא בעסקה נפרדת, אלא בחלק בלתי נפרד ממכלול השירותים שהעניקה המערערת; ומכאן, שטענת העכבון שהעלתה אך מתחזקת, ובוודאי שלא נסתרת.אי לכך, הרי דין חלק זה בערעור להתקבל, במובן זה כי המערערת זכאית למעמד מועדף, שכמוהו הלכה למעשה כמעמד נושה מובטח. זאת, אך עד לסך ערכם של הנכסים המעוכבים או עד לסך ערכו של החוב נשוא עסקת האבטחה, לפי הנמוך שביניהם.

לעומת זאת, החלטתי שונה בכל הנוגע לחלקו האחר של הערעור, שעניינו בקשה להתערב בקביעותיו של הנאמן בכובעו המעין-שיפוטי. בעניין זה, במלוא הכבוד הראוי, לא הוצבה בפני כל תשתית עובדתית לכאורית שדי בה בכדי להצביע על כשל מהותי בקביעת התשתית דלעיל, או החלטה שהיא מופרכת בעליל באורח שדי בו בכדי להפעיל את האפשרות החריגה יחסית של התערבות בממצאיה העובדתיים של הערכאה המעין-שיפוטית. זאת, אף אם אפשרות זו הינה חריגה פחות מהמקובל בעניין התערבות בשיקול דעתה של ערכאה שיפוטית "רגילה".על-פניו, ומן התשתית שהונחה בפני (ולעניין זה אחזור ואזכיר כי המערערת הסכימה להכרעה לפי החומר נשוא כתבי הטענות, ואף לא צירפה או ביקשה לצרף, בהזדמנות זו, תגובה לתגובת הנאמן), עולה כי החלטת הנאמן מעוגנת היטב בחומר שהונח בפניו.

לא מצאתי פגם בהחלטת הנאמן שלא לקבל את הטענות בגין עבודות הכנה למכרז, וזאת לאחר שלא מצא אצל הועדה הקרואה או במסמכי העיריה כל עדות לקיומו של מכרז כזה כלל ועיקר; כמו כן, צודק הנאמן אף בסירובו להכיר ברכיב הודעה מוקדמת. במלוא הכבוד הראוי, הרי ככל שמדובר בחיוב מכוחם של דיני עבודה, הרי שיחסי העובד-מעביד התקיימו, בהעדר ראיה או אף טענה ממשית כלשהי לסתור, בין המערערת לעובדיה, הא ותו-לא; אי לכך, הרי שאם חל חיוב מכוח דיני העבודה, הרי שהוא חל על המערערת כלפי עובדיה, ולא בין המערערת לבין עריית טייבה.חיובה של עיריית טייבה כלפי המערערת יכול להעשות, לכל היותר, בהתאם לדיני החוזים והסכם ההתקשרות ביניהן. אלא, שלא עלה בידי המערערת להביא כל ראיה משמעותית לחיוב בתשלום דמי הודעה מוקדמת הנובע מאותה מערכת הסכמית; ודי בכך בכדי לדחות את הטענה – זאת, גם ובעיקר נוכח ההלכה הפסוקה, לפיה נטל ההוכחה בתביעות חוב, על כל רכיביהן, מוטל על הנושה מגיש תביעת החוב, ובוודאי שלא על בעל התפקיד.

סוף דבר; דין הערעור להתקבל בחלקו הנוגע לזכות העכבון, ולהדחות בחלקיו האחרים, הנוגעים לקביעותיו המעין-שיפוטיות של הנאמן לגבי היקף החוב עצמו.

נוכח התוצאה אליה הגעתי, לא מצאתי מקום לחייב מי מהצדדים בהוצאות.

ניתנה היום, י"ג תשרי תשע"ד, 17 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: