מדינת ישראל ואח' נ' עיריית טייבה ואח'

פסק דין

הערעור בפני נסב אודות פרשנותו של כלל הבטלות היחסית שקבע בית המשפט העליון בהלכת ע"א 6705/04 בית הרכב נ' עריית ירושלים. שם, קבע בית המשפט העליון כי מקום בו רשות מקומית התקשרה עם צד ג' בחוזה שאינו עומד בדרישת החוקיות, לא ניתן להאחז באי-חוקיות זו בכדי לאפשר לרשות להנות מעוולתה היא, קרי – הן ליטול את השירות או הסחורה והן לא לשלם את התמורה. אלא, שכפי שנקבע באותה פסיקה ובפסיקות שבאו בעקבותיה, הרי שהתשלום במקרה כזה אינו חייב להיות תשלום מלא, ולא אחת יפסק למתקשר שכר ראוי בלבד. זאת, בעיקר מקום בו חלק מהאחריות או האשם בליקויים שבחוזה נעוצים אף במתקשר. הלכה זו, על שלוחותיה, עלתה לצערי לדיון לא אחת במסגרת תביעות החוב שהוגשו כנגד עיריית טייבה. זאת, נוכח חשיפת מספר גדול של חוזים בהם נהגה רשות זו, כמעט כלאחר יד, להתקשר עם ספקים ונותני שירותים בחוזים בהיקף כספי נכבד ביותר, בלא להקפיד (בלשון המעטה) אף על קיום מינימלי של דרישות המשפט המנהלי. כזה, במידה רבה, אף המקרה שבפני. בעוד שכיום אין עוד מחלוקת בדבר העובדה הבסיסית כי המערערת אכן ביצעה בפועל את העבודות נשוא המחלוקת למען עריית טייבה, הרי קשה אף לחלוק על העובדה, כי בחוזה נפלו פגמים קשים, החורגים בהרבה מפגמים צורניים או פורמליים גרידא. כך למשל, בנסיבות המקרה לא הוכחש, כי מחזיק מניות מרכזי במערערת הינו בנו של מי שהיה בתקופה הרלוונטית חבר מועצת העיר. זאת, בלא שהעיריה טרחה לפעול לפי הנוהל החריג לאישור התקשרויות מסוג זה; נפלו תהיות ובעייתיות ברישומים, לרבות רישום רטרואקטיבי של חלק מהסכומים – שמא, לאחר שהוחלף גזבר עיריה שסירב או עיכב את חתימתו על המסמכים הרלוונטיים; ועוד כהנה וכהנה.

לא מן המותר להזכיר את קביעת בית המשפט העליון ברע"א 5210/08 רוזנבלום נ' מועצה מקומית חבל מודיעין, אשר נדמה כאילו האמור בו נכתב אף לענייננו אנו. באותו עניין נקבע במפורש, כי במקרים של חוזה פגום שכזה, אין מקום להורות לרשות לשלם את מלוא התמורה עליה הוסכם בין הצדדים, זאת בהנמקה חד-משמעית, כהאי לישנא:

"המתקשר שלא כדין נוטל סיכון; הרשות אינה יכולה, גם כדי שלא תעשה עושר שלא במשפט, להתנער כליל מהתשלום. אך התשלום יפחת בהרבה מן המצופה, שכן אין ליתן פרס למי שלא פעל כדין, ואין לחייב את כיס הציבור במלוא גחמות שלוחיו ומחדליהם".

דברים אלו, לא רק שנראה כאילו נכתבו ממש לעניננו אנו, אלא שבנסיבות המקרה שבפני, הם יפים מכח קל וחומר. זאת, מקום בו הליקוי במערכת החוזית אינה בגדר שכחה או פגם פורמלי גרידא, אלא נוגעת להעסקת מקורבים בלא איזון או התעלמות מן המנגנון המיוחד שנועד להגביל ולהסדיר את הנושא; רישומים בעייתיים ביותר, וכיוצא באלו.הערתי כבר קודם לכן, כי בהפעלתה של הלכת בית הרכב, יש מקום ליתן את הדעת למידת האשם האפשרי של המתקשר, והקשר בינו לבין הכשל בחוזה הרשות. לא דין צד ג' תם-לב ולא מקושר, כדין מקורב לחבר מועצה או לראש רשות אשר "זכה מן ההפקר", והתקשר עם הרשות באורח שאינו הולם את דרישות הדין. זאת, בין אם הוכח אשם סובייקטיבי מצידו באורח פוזיטיבי, ובין אם לא הוכח. דין אחר, יאפשר ניצול לרעה של הלכת בית הרכב בכדי לשריין עסקאות עם מקורבים וקרובי משפחה, אשר ישימו את כללי המנהל התקין ללעג ולקלס; והדברים ידועים וברורים.עולה, כי בדין בחר הנאמן להחמיר עם המערערת שבפני, וזאת בעיקר בפן הראייתי של הסכסוך. בעניננו, ועל אחת כמה וכמה נוכח פרשנותה הראויה של הלכת בית הרכב, חל הכלל לפיו מי שיצר או תרם בהתנהלותו לתסבוכת ראייתית וקשיי הוכחה, ראוי שישא במחירו של כל ספק שנוצר עקב התנהלותו. דברים אלו יפים למקרה שבפני, בו עסקינן בחוזה שמעורבים בו קרובי משפחה, שנחתם תוך התעלמות מדיני הרשויות המקומיות, ואשר התהיות הראייתיות שעולות בו, בכל הנוגע לדרך ניהול הכרטסות, אינן מעטות. נוכח האמור לעיל, לא מצאתי פגם בהחלטתו של הנאמן להעדיף את הכרטסת של העיריה, קל וחומר נוכח הסברו בדבר עדכון הכרטסת בדרך המקשה מאד על שינויה בדיעבד. הדברים מתחזקים נוכח העובדה, כי התצהיר שהגישה המערערת עצמה הינו חלקי ובעייתי, וקשה עד מאד לסמוך עליו מסכת עובדתית מפורטת – ואף מכאן סיבה שלא להעדיף את הכרטסת הנגדית שהציגה.

עצם ההחלטה להכיר בעבודות שביצעה המערערת, בהתאם להלכת בית הרכב, הינה בפני עצמה הליכה לפנים משורת הדין; ובוודאי שאין לפעול כנגד הציבור בטייבה בבחינת 'הוספת חטא על פשע', באמצעות קבלת שורה של טענות עובדתיות המאמירות באורח ניכר את החיוב, ואשר ספק גדול אם הוצבה תשתית ממשית להוכחתם. זאת, גם ובעיקר נוכח העובדה כי כפי שקבעתי קודם לכן, הרי שכל ספק בעניין זה ראוי שיפעל כנגד המערערת, ולא לטובתה. אי לכך, אינני מוצאת עילה להתערב בקביעותיו המעין-שיפוטיות של הנאמן, ויוצא כי דין הערעור להדחות. מאידך גיסא, במלוא ההבנה לשיקולי הנאמן, ספק גדול בעיני האם ניתן לתקן רטרואקטיבית את תביעת החוב, ולבצע הפחתה נוספת במה שאושר למערערת במסגרת כתבי הטענות בערעור. על כן צודק ונכון לדחות את הערעור ולהותיר את הכרעתו המקורית של הנאמן על כנה.

בנסיבות המקרה, תשא המערערת בהוצאות הנאמן ובשכר-טרחת עורך-דין בסך 20,000 ש"ח, אשר ישא ריבית והצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

ניתן היום, ח' תשרי תשע"ד, 12 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: