החלטה
1.בהחלטתי מיום 26.05.2010, הוריתי על הגשת תסקיר מעצר על פי הקבוע בסעיף 21 (א) לחוק, בטרם תינתן החלטתי הסופית בבקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים.
2.תסקיר שירות המבחן המליץ על שחרורו של המשיב למסגרת טיפולית, תחת פיקוח צוות המסגרת הטיפולית ותחת פיקוח מעצר של שירות המבחן למשך חצי שנה שבמסגרתו יעמוד שירות המבחן בקשר עם גורמי הטיפולי ב"מרכז צעדים".
3.ב"כ המבקשת מתנגד להמלצת שירות המבחן משלטענתו, בחינת אפשרות השתלבותו במסגרת הליך גמילה צריכה להבחן בשלב גזר הדין וכחלק משיקולי הענישה ולא במסגרת זו של מעצרו של המשיב עד תום ההליכים.
עוד לטענתו, לא מתקיים לדידו החריג הקבוע בפסיקה, ולאור כמות סם ההירואין שנתפסה אצלו ולאור קיומו של מאסר מותנה של 12 חודשים בר-הפעלה – הרי שאין בשילובו במסגרת זו כדי לאיין מסוכנותו.
4.אכן, כלל הוא כי אין מקום לטיפול גמילה מסמים במסגרת הליך המעצר, אלא מקומו בשלב ריצוי העונש (בש"פ 11057/08 בר אל נ' מ"י – לא פורסמה, 06.01.2009).
5.יחד עם זאת, הפסיקה קבעה כי לכלל זה מספר חריגים, שבגדרם יורה ביהמ"ש לבחון את שחרורו של המשיב לחלופה שיקומית בשלב המעצר עד תום ההליכים, כאשר החריג המרכזי הינו במקרה בו החל המשיב בטיפול בגמילה עובר למעצרו והטיפול החל לגלות סימני הצלחה (בש"פ 634/09 שושן נ' מ"י – לא פורסמה, 24.02.2009).
אין חולק כי בענייננו לא מתקיים חריג זה.
6.עם זאת, הפסיקה קבעה כי ביהמ"ש נכון יהיה לחרוג מכלל זה גם מקום שבו השתכנע ביהמ"ש, לאחר בחינה קפדנית, כי קיימים סיכויי הצלחה גבוהים להליך השיקומי וכי למשיב רצון כן ואמיתי להתחיל בטיפול וכאשר יש בהליך כדי לספק מענה הולם למסוכנות העולה הימנו (ר' בש"פ 674/08 עינב נ' מ"י – לא פורסם, 14,05.2008, בש"פ 893/03 דקא נ' מ"י – לא פורסמה 24.02.2008 ור' ההפניות שם).
7.מוכנה הייתי להניח כי נסיבותיו האישיות של משיב ספציפי זה אכן מצדיקות חריגה מהכלל האמור, שעה שנטען בתסקיר, כי המשיב החל להשתמש בסמים לראשונה רק בהיותו בגיל מבוגר יחסית (כבן 40) ובעקבות התקף הלב הראשון שקיבל בשנת 2000, כאשר במהלך רוב שנות חייו ניהל המשיב אורח חיים תקין. עוד צויין בתסקיר כי במהלך 10 השנים האחרונות מנהל הוא אורח חיים התמכרותי ושולי על רקע התמכרותו לסמים וכי הביע בפניהם את רצונו להשתלב בתהליך גמילה מסמים.
8.על אף נסיבות אלה, שומה עליי עדיין לבחון, האם במקרה דנן אכן חלים המבחנים הקבועים בפסיקה, על פיהם ניתן לחרוג מהכלל הקבוע.
9.לאחר שעיינתי שוב ושוב בתסקירי קצינת המבחן ושקלתי בכובד ראש את טיעוני הצדדים ואת דבריה המפורטים של קצינת המבחן בתסקיריה, באתי למסקנה ולא בלי התלבטות, כי אין המקרה שבפניי נכנס לגדר החריגים דלעיל:
בתסקיר שירות המבחן צויין כי המשיב "הינו בעל כוחות מוגבלים לערוך שינוי" – משמע ספק אם במבחן הראשון מתקיים בענייננו.
המשיב אינו מודה בעובדות כתב האישום וטוען להחזקת הסם לשימוש עצמי וזאת כאשר הראיות לכאורה מצביעות על כך כי "סיפסר" בסם הקנבוס בתמורה לסם מסוג הירואין, כאשר כמות ההירואין המיוחסת לו עולה פי 22.5 על החזקה הקבועה בפקודה לשימוש עצמי ובשים לב להימצאות משקל דיגיטלי וגזירי ניילון בדירה, ושעה שתלוי ועומד נגדו מאסר מותנה בן 12 חודשים בגין עבירה של תיווך בסמים, שלכאורה הינו בר-הפעלה – כל אלה מצביעים על מסוכנותו של המשיב, כאשר אין בחלופה אשר הוצעה כדי לאיין מסוכנותו משהמדובר במקום הנתון בפיקוח צוות המסגרת הטיפולית בלבד, כאשר הדיווח ניתן לשירות המבחן ולקצין המודיעין האזורי בלבד.
10.בשקלול כלל נסיבותיו הקשות של המשיב, סבורני כי חרף ההמלצה הסופית – לשחרר את המשיב לגמילה שיקומית, הרי שאין בדעתי לקבלה שעה ששירות המבחן מטיל ספק בדבר כוחותיו להיגמל ולנוכח העבירה המיוחסת לו, כמות הסם שנתפסה, וקיומו של המאסר המותנה.
ויפים לעניין זה דברי ביהמ"ש בבש"פ 3572/98 מוטי ג'ורנו נ' מ"י – תק-על 98 (2), 1186, עמ' 1187:
"חלופת המעצר השניה, כלומר, שהות במוסד לגמילה מסמים, הינה בעייתית. ראשית, היא בעייתית מבחינה עקרונית. גמילה מסם מחייבת רצון מוחלט ונחוש לעבור את התהליך המורכב של גמילה..."
(ההדגשה לא במקור, א.ר)
11.כידוע, הלכה היא כי תסקיר שירות המבחן אינו מהווה מדד יחיד ומכריע בהחלטתו של שופט ואין הוא בא בגדר המלצה המחייבת את ביהמ"ש, שכן שיקול הדעת הסופי מופקד בסופו של דבר בידי ביהמ"ש ועליו לערוך את האיזון בין האינטרסים הנוגדים ולשקול את כלל השיקולים הרלוונטיים – כפי שאכן שקלתי במקרה דנן (ר' לענין זה רע"פ 843/07 טארק אבו גאנם נ' מ"י (לא פורסם, 25.02.2007), רע"פ 8787/03 מנסור נ' מ"י – לא פורסם 11.01.2004).
12.משביקש שירות המבחן בתסקירו הקודם ליתן שהות נוספת להערכת מסוכנותו של המשיב, ובהעדר חלופות מתאימות, הנני מורה לשירות המבחן להשלים את תסקירו וליתן המלצותיו תוך 14 יום מהיום.