מדינת ישראל ואח' נ' מפעלי תחנות בעמ ואח'

החלטה

מונחות בפניי שתי בקשות שונות מטעם שתי הנתבעות לעיכוב הליכים בתביעה זו. בקשות אלו הוגשו באותו יום ממש אולם הן נסמכות על נימוקים שונים קמעא.

רקע

במסגרת תביעה זו עתרו מדינת ישראל ומינהל מקרקעי ישראל (להלן: התובעים) בבקשה לסילוק ידן של הנתבעות משטח מקרקעין עליו מוקם חניון האוטובוסים בכניסה לעיר ירושלים.

במקביל להגשת תביעה זו, הוגשה לבית המשפט המחוזי ע"י התובעים תביעה כספית לתשלום דמי שימוש ע"ס 48,523,100 ₪ (ת.א 23378-11-10).

כחודש לאחר מכן, ביום 16.12.2010 עתרה לבג"ץ "מפעלי תחנות בע"מ" ח"צ 520020678 (להלן: נתבעת 1) להורות על ביטול ההפקעות מכוחן מחזיקים התובעים במקרקעין נשוא תביעה זו ובכלל המקרקעין שהופקעו מנתבעת 1, עקב שינוי ייעוד המקרקעין ולחילופין שיהוי בביצוע ייעוד ההפקעה ולחילופי חילופין בשל הסכם שנערך בין נתבעת 1 לתובעים בנוגע לחלק ממקרקעין אלו.

לאור קיומם של הליכים אלו, הונחו בפניי שתי בקשות לעיכוב הליכים.

הבקשה הראשונה הוגשה בידי נתבעת 1 ומבוססת בעיקרה על קיומו של הליך תלוי ועומד בפני בג"ץ לעניין ביטול ההפקעות. בקשה דומה לעיכוב הליכים עד להכרעה בבג"ץ הוגשה ע"י נתבעת 1 אף לבית המשפט המחוזי אליו הוגשה התביעה הכספית לתשלום דמי שימוש.

לעומתה, הבקשה השנייה שהוגשה בשמה של "אגד- אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ" (להלן: נתבעת 2) מבוססת על קיומו של ההליך המקביל המתואר לעיל המנוהל בפני בית המשפט המחוזי בנוגע לתשלום דמי השימוש.

התובעים מתנגדים לבקשות אלו.

בשל זהות העילה העומדת בבסיסן של בקשות אלו לעיכוב ההליכים, נראה כי יש לאחד את הדיון בבקשות.

עיקר טיעוני הצדדים

טענות הנתבעות

ביום 16.12.10 עתרה נתבעת 1 לבג"ץ בבקשה לבטל את ההפקעות מכוחן מבקשים התובעים בהליך זה את סעד הפינוי. כמובן, באם תתקבל עתירתה של נתבעת 1 יתייתר מאליו הצורך בהכרעה לעניין סילוק ידן של הנתבעות.

נתבעת 1 טוענת כי הגשת תביעה זו מהווה חוסר תום לב מצידם של התובעים בניסיון לבצע "מחטף משפטי" לצורך מכירת הקרקעות לכל המרבה במחיר ותוך הסתרת העובדה כי במהלך מו"מ שנוהל בין הצדדים הועברה טיוטת העתירה לב"כ התובעים עוד בטרם הוגשה תביעה זו.

כך, התובעים התעלמו במפגיע מרצון הנתבעות להביא את המחלוקת לפתחו של בג"ץ. והתביעה שהגישו מבוססת על הנחת היסוד לפיה התובעים זכאים להחזיק במקרקעין מכוח צו הפקעה של שר האוצר משנת 1951, אולם כאמור הנחה זו אינה מתבקשת כלל וכלל וראויה להכרעה הולמת בטרם תוכרענה השאלות בדבר עילת הפינוי והפרת ההסכמים שנחתמו בין הצדדים בשנים 1964 ו- 1985.

לפיכך, לאור זהות העילות בהליך זה ובעתירה שהוגשה לבג"ץ, אין מקום בשלב זה לדון בעילת השימוש והחזקה קודם שתוכרע שאלת בעלותם של התובעים במקרקעין, מכיוון שמשמעותו של פסק דין של פינוי הינו מכירת הקרקע במכרז לצדדים שלישיים, שתאיין בסופו של דבר את הרלוונטיות שבהכרעת בג"ץ ותגרום נזק בלתי הפיך לנתבעות.

נתבעת 2 טוענת כי קיימת זהות מוחלטת בין רכיבי התביעה המרכזיים בהליך דנן ובהליך המתנהל בפני בית המשפט המחוזי, ובכללם זהות הצדדים, זהות מקרקעין, זהות הנסיבות וזהות השאלות העומדות למחלוקת. לפיכך, אין כל טעם בניהול הליך כפול וזהה בפני בית משפט זה ובפני בית המשפט המחוזי בשאלת חיובי הצדדים בקשר למקרקעין נשוא התביעות, ויש לעכב את הדיון בתובענה עד לסיום ההליכים המשפטיים בתביעה הכספית הנדונה בבית המשפט המחוזי.

נתבעת 2 מוסיפה וטוענת כי אין מקום לטענת התובעים לפיה אין לעכב הליכים מאחר וקיומו של חניון האוטובוסים פוגע בחזות העיר ירושלים. לטענתה, מציאת קרקע חלופית לנתבעות הייתה באחריותם הבלעדית של התובעים והנזק בכל יום שעובר נגרם בשל מחדלם של התובעים בלבד, הא ותו לא.

טענות התובעים