מדינת ישראל ואח' נ' בורה ואח'

החלטה

1.לפניי בקשה לדחיית התביעה שכנגד מחמת התיישנות.

2.התביעה העיקרית הוגשה על-ידי המבקשת – מדינת ישראל – רשות הפיתוח – הקרן הקיימת לישראל נגד המשיבה, יורשת המנוח אסייג אליס ז"ל בגין אי תשלום דמי חכירה ודמי שימוש ראויים, בניגוד להסכם חכירה, בגין שטח קרקע הידוע כגוש 38010 חלקה 2 בעיר באר-שבע.

3.התביעה שכנגד הינה תביעת פיצויים שהוגשה על-ידי המשיבה בגין הנזקים שנגרמו למקרקעין כתוצאה ממימוש שתי תכניות פיתוח והרחבה לשינוי תב"ע שבוצעו בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת.

4.להשלמת התמונה יצויין כי בהסכמת הצדדים צורפו היורשים האחרים של המנוחה כנתבעים ותובעים שכנגד.

5.לטענת המבקשת, המשיבה הגישה את תביעתה שנים לאחר חלוף תקופת ההתיישנות. לטענתה, בהתאם לסעיפים 100 ו-102 לחוק תכנון ובניה תשכ"ה 1965 עמדה לרשות המשיבה תקופה בת 60 יום לצורך הגשת ההתנגדות לתכנית המתאר, דבר שלא נעשה ומשכך אושרה הריסת החנות ביום 14/10/91 ופורסמה ביום 13/2/92.

לא זו אף זו, טוענת המבקשת כי בהתאם לסעיף 197 לחוק על התביעה לפיצויים בנסיבות העניין להיות מוגשת למשרד הועדה המקומית תוך שלש שנים מיום תחילת תקפה של התכנית ומשלא הוגשה התביעה כאמור, אין להכשיר הגשתה כעת.

בנוסף, טוענת המבקשת כי אין תחולה לסעיף 4 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") מאחר ולשיטתה, אין המדובר בתביעה שכנגד אלא ב"תביעה נגדית" העוסקת בנושא שונה הנובע מנסיבות שונות.

6.לטענת המשיבים יש לדחות את הבקשה מאחר וטענת ההתיישנות לא הועלתה בהזמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה, כמצוות סעיף 3 לחוק ההתיישנות.

עוד טוענים המשיבים כי בעניין אחת מתכניות המתאר נעשו על-ידה הפניות לגורמים הרלוונטיים במועדים הקבועים בחוק.

בנוסף, טוענים המשיבים לתחולת סעיף 4 לחוק ההתיישנות מאחר שהתביעה העיקרית והתביעה שכנגד עוסקות בנושא אחד.

דיון והכרעה:

7.המשיבים טוענים כי טענת ההתיישנות לא הועלתה בהזדמנות הראשונה. בפסיקה נקבע כי המבחן לקביעת ה"הזדמנות הראשונה" להעלאת טענת התיישנות הינה האם במסגרת הבקשה הראשונה שהוגשה נטענו טענות מהותיות לגופה של תובענה, שאז מדובר אכן ב"הזדמנות הראשונה". בענייננו, המבקשת הגישה בקשות שעניינן הארכת מועד להגשת כתב הגנה. מעיון בבקשות האמורות עולה כי לא הועלו בגדרן טענות לגופה של תובענה אלא רק טענות הנוגעות לבקשה להארכת מועד ולמעשה, לא היתה בהן כל התייחסות לטענות התביעה שכנגד. על כן, העלאת טענת ההתיישנות בכתב ההגנה של המבקשת נעשתה בהזדמנות הראשונה.

מכאן, שדין טענה זו של המשיבים להידחות.

8.אין לקבל גם את טענת המשיבים ולפיה יש לדחות את הבקשה מחמת אי צירוף תצהיר שכן העובדות המבססות את טענת ההתיישנות עולות מכתב התביעה שכנגד עצמו.

9.אין חולק כי האירועים נשוא כתב התביעה שכנגד, המקימים את עילת התביעה הנטענת, אירעו בשנות ה – 80 וה – 90 למאה שעברה. מכאן, לו היתה מוגשת התביעה שכנגד כתביעה עצמאית והיתה נטענת נגדה טענת התיישנות, התובענה היתה נדחית מסיבה זו.

יוער כי אף אם אכן פנתה המשיבה אל המבקשת בהשגות לגבי אחת מתכניות המתאר והנזקים העלולים להיגרם בגינה, הרי שמעיון בכתב התביעה שכנגד ובתשובה לבקשה עולה כי נטען לפניות בתחילת שנות ה – 80 ובמהלך שנות ה – 90 למאה שעברה ועל כן גם מאז שנעשו הפניות, ככל שנעשו, חלפה תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק.

10.סעיף 4 לחוק ההתיישנות הינו אחד החריגים לתקופת ההתיישנות הקבועה בו וקובע כי:

"בתובענה על תביעה שלא התיישנה או התיישנה אך לא נטענה נגדה טענת התיישנות, לא תישמע טענת התיישנות נגד קיזוז באותה תובענה ולא נגד תביעה שכנגד כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות".

אם כן, על-פי הסעיף לא ניתן להעלות טענת התיישנות נגד התביעה שכנגד בהתקיים שני תנאים מצטברים: התביעה העיקרית לא התיישנה או שלא נטענה נגדה התיישנות והתביעה והתביעה שכנגד נובעות מאותו נושא או מאותן נסיבות.