החלטה
בפני בקשה לביטול פסק הדין אשר ניתן במעמד צד אחד ביום 1.11.12.
במסגרת תיק זה התבררה תביעה אשר הגיש המשיב לחיוב המבקש בהשבת כספים אשר הפקיד המשיב בידי המבקש, כדי שישמור לו עליהם עבורו, בסך של 30,000$.
לפי הנטען בכתב התביעה, הכיר המשיב את המבקש וכן את רעייתו דאז של המבקש, גב' וורקו צ'קול (להלן: "וורקו"), עוד עת התגוררו כולם באתיופיה. כאשר הגיעו כולם לישראל נשמרו קשרי הידידות ובמסגרתם בקש המשיב מהמבקש ומוורקו לשמור עבורו כספים שחסך במסגרת עבודתו.
המבקש, כך נטען, נעתר לבקשה ושמר עבור המשיב כספים במקום מסתור ליד תריס החלון בביתו, אלא שיום אחד התברר למשיב שהמבקש עזב את ביתו, נטל עימו הן את כספו של המשיב והן סכומי כסף שחסכה וורקול בעצמה, והוא משתמש בכספים אלו לבניית בית באתיופיה. וורקול מסרה לתובע באותו מעמד כספים שנותרו במקום המחבוא אך מכספים אלו נותר חסר סך של 30,000$ ובסכום זה בקש המשיב לחייב את המבקש ואת וורקול.
וורקול הגישה כתב הגנה ובמסגרתו אשרה את גרסת המשיב בכל הנוגע להפקדת הכספים אך טענה שהמבקש הוא זה שנטל את כספו של המשיב והוא לבדו אחראי בהשבתו.
המבקש לא הגיש כלל כתב הגנה וביום 1.11.12 נעתר כבוד הרשם לבקשת המשיב וניתן פסק דין כנגדו על יסוד כתב התביעה. ביחס לוורקול התנהל דיון, הצדדים ויתרו על חקירות נגדיות, ולאחר סיכומים בכתב ניתן פסק דין ביום 17.2.13 שלפיו נדחתה התביעה נגדה.
בבקשה זו עותר המבקש לביטול פסק הדין שניתן נגדו בהיעדר כתב הגנה.
לטענת המבקש, נישואיו לוורקול הותרו עוד בינואר 2012 ובסמוך לכך הוא עזב את דירתם המשותפת בבת-ים. המבקש, לגרסתו, לא היה מודע כלל לתביעה שהוגשה נגדו, לא קבל מעולם את כתב התביעה או את פסק הדין, ונודע לו עליהם רק לאחרונה, בהליכים שהוא מנהל לפירוק השיתוף בדירת המגורים וכשהתברר לו שיש עיקול על זכויותיו בדירה.
עוד טוען המבקש שהתביעה נגדו מופרכת, שמעולם לא שמר כספים למשיב וודאי שלא נטל כספים שכאלו, ושאף לא שב לאתיופיה אלא הוא מתגורר בישראל אף שהוא כיום חסר בית. התביעה כולה, טוען המבקש, איננה אלא קנוניה בין המשיב לוורקול.
הבקשה נתמכת בתצהיר המבקש.
המשיב מתנגד לבקשה.
ראשית, טוען המשיב שיש לדחות הבקשה על הסף עקב האיחור בהגשתה. שנית, לטענת המשיב, אין אמת בטענת המבקש שלא ידע אודות התביעה שכן כתב התביעה נמסר לו במסירה אישית על ידי עו"ד דרורה קדם ביום 4.2.12 ובבית המשפט לענייני משפחה. ושלישית, טוען המשיב שהטענה הכופרת בתביעה מופרכת וקבלת הבקשה כיום תגרום לו עוול שכן בהתבסס על פסק הדין הוא נמנע מהגשת ערעור על פסק הדין שלפיו נדחתה התביעה נגד וורקול.
המשיב תמך את תגובתו בתצהירו של עו"ד ליאור פרי המתייחס להמצאת כתב התביעה למבקש. בבקשה מיום 24.12.13 עתר המשיב לזימון שני עדים נוספים כדי לבסס את הטענה בדבר מועד המצאת כתב התביעה למבקש.
השאלה הראשונה שיש לבחון היא אם יש לסלק את הבקשה על הסף עקב איחור בהגשתה, או שמא יש מקום להאריך את המועד להגשתה אם הוגשה באיחור.
בהתאם לתקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, המועד להגשת בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר כתב הגנה הינו 30 יום מיום שהומצא פסק הדין למבקש.
פסק הדין נשוא הבקשה ניתן עוד ביום 1.11.12 בעוד הבקשה לביטולו הוגשה רק ביום 4.12.13, אולם בגוף הבקשה נטען שהמבקש כלל לא היה מודע לקיומו של פסק הדין, כי נודע לו אודותיו רק בסוך ליום 19.11.13 וכי פנה ללשכה לסיוע משפטי מיד כשנודע לו על פסק הדין.
בתגובת המשיב אין כלל התייחסות להמצאת פסק הדין למבקש ואין כל ניסיון לסתור את הטענה בדבר עיתוי המצאת פסק הדין, כך שעל פניו הוגשה הבקשה במועד ואין מקום לסילוקה על הסף בשל איחור בהגשתה.
בנוסף, נוכח התוצאות הקשות של פסק הדין והשאלות העולות מטיעוני המשיב בכתב התביעה, סבורני שהיה מקום לבחון את הבקשה לגופה אפילו הייתה מוגשת באיחור ונוכח החשש לעיוות דין כלפי מבקש דל אמצעים.
לטענת המשיב, כתב התביעה הומצא למבקש כדין ביום 2.12.12, בעוד לטענת המבקש הוא לא ידע כלל על הגשת התביעה נגדו.