מדהן טקה נ' צ'קול ואח'

פסק דין

בפני תביעה כספית להשבת כספים שמסר התובע לנתבעים, בני זוג, כדי שישמרו אותם עבורו. לאחר שהסתבר כי הנתבע 2 עזב את הארץ וככל הנראה נטל עימו את כספו של התובע, מתמקדת התביעה בשאלת אחריותה של הנתבעת 1, אשר לטענתה אין לה יד ורגל במעשי הנתבע 2.

העובדות

התובע הינו אזרח אתיופיה השוהה בישראל מזה כ- 18 שנה. הנתבעים הינם בעל ואישה, בני זוג אשר נולדו באתיופיה, עלו לישראל ובעלי אזרחות ישראלית. הבעל, הנתבע 1, יכונה להלן: "הנתבע"; האישה, הנתבעת 2, תכונה להלן: "הנתבעת".

התובע הכיר את הנתבעים עוד עת התגוררו באתיופיה וכאשר הגיעו לישראל נשמרו קשרי הידידות ביניהם. התובע עבד בישראל בעבודות שונות אך בשל מצבו האישי לא היה באפשרותו לפתוח חשבון בנק. התובע פנה לנתבעים ובקש מהם לשמור עבורו את הכספים שחסך במהלך עבודתו. הנתבעים נעתרו לבקשתו וכך שמרו הנתבעים את כספו של התובע במקום מחבוא בביתם, ליד תריס החלון.

בתחילת 2012, או בסמוך לכך, בקש התובע מהנתבעים לקבל את כספו אלא שאז נוכח שהם מתחמקים ממנו ולמעשה דוחים את פניותיו. בעקבות פנייה נוספת לנתבעים התקיימה פגישה בין התובע לנתבעת.

במהלך הפגישה ספרה הנתבעת כי היא מנהלת הליכי גירושין מול הנתבע, וזה עזב את ישראל, חזר לאתיופיה ונטל עימו הן את כספו של התובע והן סכומי כסף שחסכה הנתבעת בעצמה. הנתבעת מסרה לתובע באותו מעמד כספים שנותרו במקום המחבוא אך מכספים אלו נותר חסר סך של 30,000$.

בעקבות פגישה זו עשתה הנתבעת ניסיונות לפנות לנתבע ולבקש את השבת הכספים אך לשווא. הנתבעת טענה בפני התובע שלה עצמה אין חוב כלפיו ולפיכך הוגשה תביעה זו.

טענות הצדדים וההליך

לטענת התובע, נמסרו הכספים למשמרת לנתבעת ולנתבע ביחד ואחריותם להשבתו אף היא חבות חוזית שהיא של שניהם, ביחד ולחוד. לחילופין, טוען התובע כי אחריות הנתבעים נובעת מהיותם שומרי חינם ודיני עשיית עושר שלא במשפט.

לטענת הנתבעת, הנתבע הוא זה שנטל את כספו של התובע והנתבע לבדו אחראי בהשבתו ואין כל בסיס לניסיון לטעון כי גירושיה מהנתבע הם "למראית עין" או שהיא עצמה התעשרה מכספו של התובע.

הנתבע לא הגיש כתב הגנה וניתן נגדו פסק דין בהיעדר הגנה על מלוא סכום התביעה. בעקבות כתב ההגנה אשר הגישה הנתבעת, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית כי פסק הדין ינתן על יסוד סיכומים בכתב ובלא צורך בתצהירים וחקירות נגדיות. על יסוד הסכמה זו הוגשו סיכומים בכתב.

דיון

ההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים משקף למעשה הסכמה על העובדות. אין מחלוקת על כך שהכספים נמסרו על ידי התובע לנתבעים כדי שישמרו על הכספים עבורו ואף אין מחלוקת ששמרו על הכספים במחבוא "ליד תריס החלון". אין מחלוקת על כך שהנתבע נטל את הכספים של התובע, כשם שנטל כספים של הנתבעת, ועזב את הארץ, כאשר בכך נטל עימו סך של 30,000$ מכספי התובע.

בכתב התביעה נטען, בין היתר, שהליך גירושי הנתבעים נעשה "למראית עין" בלבד, אך נוכח ההסדר הדיוני והויתור על תצהירים וחקירות, ברי שאין בסיס לטענה זו. ברי כי לנתבעת אין חלק במעשיו של הנתבע ואף היא, כתובע, קורבן למעשיו של הנתבע.

המחלוקת היא לפיכך בשאלת אחריותה האישית של הנתבעת להשבת כספו של התובע בנסיבות העניין.

חוק השומרים, תשכ"ז - 1967 (להלן: "חוק השומרים"), קובע כי החזקה כדין של נכס שלא מכוח בעלות היא בגדר שמירה וסעיף 1 (ב) בחוק השומרים קובע כי "השומר נכס שאין לו בשמירתו טובת הנאה לעצמו, הוא שומר חנם".

בכתב התביעה טוען התובע כי מסר את כספו לנתבעים כדי שישמרו עליו עבורו ואיננו טוען כי כנגד שמירה זו אמורים היו הנתבעים לקבל תמורה כלשהי או להפיק הנאה מאותה שמירה. הנתבעים שמרו לפיכך על כספו של הנתבעים ומעמדם היה כשל שומר חינם.

בהתאם לסעיף 2 בחוק השומרים, "שומר חינם אחראי לאבדן הנכס או לנזקו אם נגרמו ברשלנותו". להבדיל ממצב בו התביעה מוגשת כנגד "שומר שכר", בהגשת תביעה נגד "שומר חינם" וכאשר נטען כלפיו כי התרשל בשמירתו על הנכס נשוא השמירה, הנטל על התובע להוכיח את רשלנותו של הנתבע.

"מלשון החוק משתמע, כי על בעל הנכס, התובע משומר בחינם, מוטלת חובת ההוכחה כי השומר התרשל. כי הרשלנות היא עילת תביעתו של בעל הנכס ועליו להוכיחה. מאידך גיסא, שומר בשכר בעל האחריות המופחתת, כאמור בסעיף (ב) סיפא, חייב להוכיח שלא התרשל, כי בעבורו חוסר הרשלנות מהווה פטור מאחריות לפי לשון החוק. הווה אומר, לגביו זוהי עילת הגנה, ועליו להוכיחה" (ע"א 341/80 עלי נ' ששון ואח' פ"ד לו (3) 281 ,287)