מגל נ' סבן

החלטה

המבקש, הוא המשיב בערעור (להלן: "המשיב") הגיש נגד המערער (להלן:"המערער") תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו מתקיפה שתקף אותו המשיב. בדיון שהתקיים לפני בית משפט קמא (כב' השופטת אשרית רוטקופף) ביום 12/1/11 הגיעו הצדדים לכדי הסכמה, שנרשמה בפרוטוקול הדיון: "בהמלצת בימ"ש הגענו להסכמה אשר מבחינת הנתבע כפופה לאישור הכנ"ר כי לפנים משורת הדין ומבלי להודות בכל טענה יועמד סכום הפיצוי לתובע על סך של 200,000 ₪ בניכוי הסכום שנפסק בהליך הפלילי, אם שולם ובמידה ולא שולם בצירוף הסכום שנפסק בהליך הפלילי...". נוכח היותו של המערער בהליך כינוס נכסים, הוסיפו הצדדים להסכמה כי: "הסכום דלעיל יצורף בכפוף לאישור הכנ"ר לתיק הפש"ר של הנתבע כאשר הכנ"ר מתבקש להודיע לבימ"ש בתוך 7 ימים האם ניתן לצרף את הסכומים דלעיל לתיק הפש"ר". עוד הוסכם כי: "לאור ההסכמה לא ייחקר היום התובע בעדות מוקדמת על מנת לחסוך ממנו סבל מיותר ובמידה ולא ניתן יהיה לקדם ההסכמות כאמור לעיל בישיבה הבאה תתקיים חקירתו המוקדמת של התובע ואליה יתבקש להתייצב גם נציג הכנ"ר". בית משפט קמא אישר את הסכמות הצדדים, וקבע ישיבת קדם משפט נוספת ליום 24/1/11.

כונס הנכסים הרשמי הגיש תגובתו לבית משפט קמא ביום 19/1/11, ותגובת הנאמנת לנכסי המערער, עו"ד עינת רוזנצויג (להלן: "הנאמנת") הוגשה ביום 23/1/11. העמדה שהובעה בשתי התגובות היא שהאפשרות לצרף את החוב לתיק פשיטת הרגל של המערער היא קלושה, לנוכח הזמן שחלף ומטעמים נוספים שפורטו בתגובות.

ביום 23/1/11 ניתן פסק דינו של בית המשפט קמא שקבע כך:  "לאור הסכמות הצדדים מיום 12/1/11 ובהעדר התנגדות לעצם ההסדר מצד הכנ"ר והנאמנת על נכסי החייב, ניתן בזאת להסכמות תוקף של פסק דין. בנסיבות האלו הדיון הקבוע למחר מבוטל." ביום 26/1/11 נחתמה פסיקתא על סמך פסק הדין.

המערער הגיש בקשה לביטול פסק הדין, בה טען שמתגובת הכנ"ר והנאמנת עולה שאין אפשרות להכניס את החוב לתיק פשיטת הרגל, ולכן ההסכמה מיום 12/1/11 לא נכנסה לתוקף.

ביום 27/2/11 ניתנה החלטת בית משפט קמא הדוחה את בקשת המערער לביטול פסק הדין בנימוק שהפנייה לכנ"ר ולנאמנת נעשתה רק כדי לוודא שההסכמה אליה הגיעו הצדדים אינה מהווה העדפת נושים, ומשהכנ"ר והנאמנת לא התנגדו עקרונית להסכם לא הייתה מניעה לתת תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים.

לפיכך פנה המערער והגיש ביום 14/4/11 ערעור זה על פסק הדין מיום 23/1/11.

המשיב טוען שהערעור הוגש באיחור, שכן מניין הימים להגשתו מתחיל במועד בו ניתן פסק הדין, דהיינו 23/1/11, והערעור הוגש לאחר שכבר חלפו למעלה מ-45 ימים ממועד זה. בתשובה טוען המערער שמניין הימים להגשת הערעור מתחיל מיום מתן ההחלטה בבקשה לביטול פסק הדין שניתן במעמד צד אחד, דהיינו ביום 27/2/11, כפי שנקבע בתקנה 398א בתקסד"א. המשיב טוען כי בענייננו אין תחולה לתקנה 398א בתקסד"א, שכן פסק הדין שביטולו התבקש לא ניתן במעמד צד אחד אלא מדובר בפסק דין שאישר הסכמה שהצדדים הגיעו אליה במשותף. לטענת המשיב, בנסיבות אלו היה על המערער לעתור לבית המשפט שלערעור בבקשה להארכת מועד להגשת הערעור עוד בטרם חלף המועד להגשתו, ומשלא עשה כן ולא קיבל ארכה להגשתו, יש לדחות את הערעור על הסף.

דיון והכרעה

תקנה 398א(א) בתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כך:

"המועד להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור על החלטה במעמד צד אחד או בהעדר כתבי טענות מהצד השני (בתקנה זו – ההחלטה הראשונה), שהוגשה לגביה בקשת ביטול לפי תקנה 201 או תקנה 214, יימנה מיום מתן ההחלטה בבקשת הביטול (בתקנה זו – ההחלטה השניה)."

אין חולק כי אם תקנה 398א' חלה בענייננו (כלומר – אם פסק דינו של בית משפט קמא הוא בגדר פסק דין שניתן "במעמד צד אחד") אזי העררעור הוגש במועד הקבוע בחוק. נבחן אפוא האם פסק הדין שאת ביטולו ביקש המערער ניתן במעמד צד אחד.

כאמור בדיון שהתקיים לפני בית משפט קמא ביום 12/1/11 הגיעו הצדדים לכלל הסכמה, שנאמר במפורש שהיא כפופה לאישור הכנ"ר, וכן נאמר שסכום החוב של המערער למשיב יצורף לתיק פשיטת הרגל של המערער בכפוף לאישור כנ"ר, והכנ"ר יודיע לבית המשפט תוך 7 ימים האם ניתן לצרפו.

לטענת המערער הסכמת הצדדים הותלתה בהסכמת הכנ"ר הן לעצם ההסכמה והפשרה שנרקמה בין הצדדים והן לצירוף החוב שיווצר מכוחן כלפי המשיב לתיק פשיטת הרגל של המערער. הן הכנ"ר והן הנאמנת לא הביעו בתגובתם התנגדות לעצם ההסכמה והפשרה בתביעה, אך הודיעו שהאפשרות לצרף את החוב לתיק פשיטת הרגל של המערער היא קלושה, כאשר הכנ"ר בסעיף 8 בתגובתו מיום 19/1/11 אומר זאת במפורש והנאמנת בסעיף 1 בתגובתה מיום 23/1/11 אומרת שהיא מצטרפת לאמור בעמדת הכנ"ר.

על מנת לבחון את סוגיית מתן פסק הדין במעמד צד אחד יש לבדוק האם למערער ניתנה האפשרות לטעון האם התנאי המתלה להסכמת הצדדים התקיים, לנוכח עמדת הכנ"ר והנאמנת.

בעוד המשיב הגיש בקשה מטעמו ביום 20/1/11 לגביה ביקש בימ"ש עמדת הנאמנת, שכאמור הוגשה ביום 23/1/11, הרי שממועד הדיון שהתקיים לפני בימ"ש קמא ביום 12/1/11 ועד למתן פסק הדין לא ביקש בית משפט קמא את עמדת המערער, כך שלא הייתה בידו האפשרות להגיב לתגובות שהוגשו עובר למועד הדיון שנקבע, מה גם שעמדת הנאמנת הוגשה ביום 23/1/11, יום לפני המועד שהיה קבוע לדיון.

מבלי לקבוע מסמרות באשר לטענתו של המערער לגופה, אין ספק שלא ניתנה לו האפשרות להביא לפני בית משפט קמא טענותיו בעניין עמדת הכנ"ר והנאמנת, ולטעון לשאלה האם לנוכח עמדתם זו ההסכמה מיום 12/1/11 עדיין בתוקף, כשברור שעניין הכללת חובו של המערער שיווצר מכוח הסדר הפשרה במסגרת תיק פשיטת הרגל הוא חלק מהותי של הדיון בפני בית משפט קמא. במובן זה, פסק דינו של בית משפט קמא ניתן במעמד צד אחד. ודוק: אין בדברים אלה לקבוע עמדה בשאלה האם ההסכמה שבין הצדדים הותנתה בכך שהחוב שייווצר יוכלל בהליך פשיט הרגל. כל שנקבע כאן הוא ששאלה זו לא הוכרעה לאחר מתן הזדמנות למערער לטעון לגביה, ולכן פסק הדין שניתן הוא בגדר פסק דין "במעמד צד אחד" ביחס למערער.

לפיכך, מניין הימים המועד להגשת הערעור מתחיל מיום מתן ההחלטה בבקשה לביטולו שניתנה ביום 27/2/11, כשתקנה 401 קובעת שכאשר לא ניתנה ההחלטה במעמד הצדדים, נחשב יום המצאת ההחלטה לצדדים יום מתן ההחלטה לצורך מנין הימים.

המערער טוען כי ההחלטה מיום 27/2/11 לא הומצאה למשרדו עד היום, אך בעניין זה אני מקבל את טענת המערער שגם אם נניח שנמסרה לו יום לאחר שניתנה, דהיינו ביום 28/2/11 (כשהמשיב לא טוען שההחלטה נמסרה למערער במועד שקדם ליום 28/2/11), עדיין הערעור הוגש במועד. מניין הימים להגשת הערעור מתחיל מיום למחרת (סעיף 10(א) בחוק הפרשנות), ומשכך נמצא כי הערעור הוגש ביום ה – 45 מיום שניתנה ההחלטה בבקשה לביטול פסק הדין, ולכן הוגש במועד.

על כן הבקשה לדחיית הערעור על הסף נדחית.