מגאדבה(אסיר) נ' משטרת ישראל/שרות בתי הסוהר-מחלקת האסיר

החלטה

העותר מבקש במסגרת עתירה זו כי בית המשפט יורה לתקן בשנית את סעיף 68א לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971 (להלן: "הפקודה") בטענה כי הסעיף, אשר תוקן במסגרת תיקון מס' 41, גרם עוול ואפליה לעותר ולאסירים נוספים, ונטען כי משיקולים תקציביים לא נערך איזון נכון וראוי בהחלטה על תיקון החוק.

העותר הינו אסיר אשר נדון למאסר לתקופה של 21 שנים וחמישה חודשים החל מיום 12.8.1996, בגין עבירות של שהיה בלתי חוקית, שוד, אונס בכוח או באיומים וחבלה חמורה.

לטענת העותר, התיקון לפקודה, אשר ענינו בשחרור מנהלי לאסירים אשר נשפטו לתקופת מאסר שאינה עולה על 4 שנים, גורם לאפליה אל מול אסירים אשר לא נכללים בהגדרות הפקודה ועל כן השחרור המנהלי לא חל עליהם.

העותר טוען כי התיקון לחוק פגע בפריווילגיה שהייתה לו והיא שחרור מנהלי, כאשר הוא ציפה לכך רבות, כאשר התיקון נובע ממניעים כלכליים ואין מדובר בשיקול ראוי שיש לאזנו אל מול הפגיעה בשוויון בין האסירים.

לחילופין העלה העותר טענות לגבי שטח המחיה שניתן לו במתקן הכליאה, עתר לחייב לאפשר לו שטח מחיה של 4.5 מ"ר, אשר לטענתו מחוייב בחוק, באם העתירה לתיקון החוק לא תתקבל, וטען כי האסירים השפוטים למאסר ארוך הם אלו שבצפיפות., ובדיון העלה טענות נוספות לגבי שטח התא שלו.

בתגובת ב"כ המשיב נטען כי סימן ט'1 לפקודת בתי הסוהר קובע את האופן שבו ישוחררו אסירים בשיחרור מינהלי בטרם הגיעה תום תקופת מאסרם, וכי תכלית השיחרור המינהלי הינה אך ורק בהקלת הצפיפות בבתי הסוהר, ונקודת המוצא הינה כי על כל אסיר לרצות את מלוא העונש ולאסיר אין זכות להשתחרר שיחרור מוקדם.

נטען כי סוגיית מועד תחולת תיקון 41, אשר התקבל הכנסת בקריאה שלישית ופורסם ברשומות, נדונה במסגרת רע"ב 6943/13 שלמה אוחנה נ' מדינת ישראל (14.11.2013( ושם נקבע כי שחרור מנהלי אינו מהווה זכות, אלא הנאה עקיפה ממחסור מערכתי נקודתי במקומות כליאה לאסירים, ותחולתו אקטיבית, וכי בהעדר זכות קנויה לשחרור מנהלי, על אסירים למצות את מאסרם כדין בהעדר חובה חוקית לעשות אחרת.

עוד נטען כי עתירה דומה במהותה הוגשה זה מכבר במסגרת עת"א 10619-05-12 עמנואל פלד נ' שירות בתי הסוהר (14.8.2012) ושם נקבע כי אין מדובר בתיקון מפלה והעתירה נדחתה.

נטען כי בענייננו מדובר בבקשה לתקיפת חקיקה ראשית של הכנסת, כשהיא כללית, לא מנומקת, ללא כל תשתית משפטית, וללא כל עילה חוקתית המצדיקה התערבות בית המשפט כגון פגיעה בזכות יסודית חוקתית, כאשר טענת האפליה הסתמית של העותר נטענה ללא כל ביסוס ותשתית של ממש, ועל כן דין העתירה להידחות.

העותר ביקש כי ימונה לו סנגור ובדיון ביום 4.2.2014 נדחתה בקשתו, והוא טען לגופו של ענין ביחס לעתירה, והוסיף כי התיקון בא להוריד את הלחץ והצפיפות ואסירים מ – 4 שנים ומטה יכולים להיות בבתי סוהר חדשים, ואילו אסיר כמותו אינו יכול להיות בכל בית סוהר, ולכן, לטענתו, הוא ישהה בבית סוהר שמרווח התא בו הוא 2.5 מטר.

לאור טענתו החילופית של העותר ביחס לשטח התא בו הוא כלוא, ניתנה החלטה לפיה המשיב יגיש תגובה משלימה ומפורטת ביחס לחלק השני בעתירה, ובמסגרתה יפרט את מלוא התנאים בהם נתון העותר לרבות שטח התא וכל שאר התנאים הרלוונטיים, כי העותר יגיב לתגובה, ולאחר מכן יתואם מועד לביקור בשטח, ולאחר מכן ינתן פסק דין בשני הנושאים.

בתאריך 17.2.2014 התקבלה תגובה משלימה מטעם המשיב לעניין גודל תא המאסר בו נתון העותר. בתגובה המפורטת צויין כי השטח האפקטיבי לעותר ביום ממוצע הינו 4.54 מ"ר, ופורטו פרטים רבים נוספים ביחס לשטח, זמן השהיה, פעילות העותר במשך היום, וככלל פורטו תנאי הכליאה והפעילויות בהן נתון העותר.

העותר הגיב לתגובה המשלימה ובתגובתו ביקש למחוק את העתירה בחלקה השני ולהותיר רק את חלקה הראשון בקשר לחוק המתייחס לשחרור מינהלי.

נטען כי ביחס לחלק הראשון הסניגוריה הביעה עמדה כי היא אינה מייצגת, וזאת בעתירה אחרת של אחר, וביחס לחלק השני, נטען כי הסניגוריה הציבורית הודיעה לעותר כי מתגבש בימים האחרונים הליך על ידי האגודה לזכויות האזרח, וכי יוגש בג"ץ על ידה בימים הקרובים בנושא.

נטען כי לאור היותו של העותר כעת ללא ייצוג הוא מבקש לוותר על העתירה בענין שטח המחיה, תוך שמירה על זכותו להגיש הליך מסודר וחדש במידה ולא יוגש בג"ץ על ידי האגודה לזכויות האזרח.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, ועיינתי במסמכים שהוצגו בפני, מצאתי כי יש להורות על דחיית העתירה על שני חלקיה, לגופו של ענין, כי אין להיעתר לבקשה למחיקת חלקה השני של העתירה, וכי יש לחייב את העותר בהוצאות משפט.

ברע"ב 6943/13 שלמה אוחנה נ' מדינת ישראל (14.11.2013) נפסק כי תיקון 41 אינו פוגע בזכות מהותית הקנויה לאסיר, ושחרור אסיר טרם זמנו במסגרת שחרור מינהלי אינו מהווה זכות מהותית, אלא הנאה עקיפה ממחסור מערכתי נקודתי במקומות כליאה לאסירים, וממילא אין בהסדר החוקי החדש כדי פגיעה בזכויות.

"נקודת המוצא לדיון היא שתיקון מספר 41 אינו פוגע בזכות מהותית הקנויה לאסיר. כפי שכבר נפסק "נקודת המוצא [...] היא שכאשר נגזר לאסיר עונש מאסר, הוא אמור לשאת בו מתחילתו ועד סופו, ואין לו זכות מוקנית להשתחרר טרם זמנו" (רע"ב 1559/03 מדינת ישראל נ' סוויסה, פ"ד נח (1) 880, 892-893 (2004)). השחרור המינהלי הוא כלי הנתון בידי נציב שירות בתי הסוהר שתכליתו בעיקרה היא הקלה על צפיפות אסירים בבתי הסוהר. שחרור מינהלי מוענק לאסירים בהתאם לשיקול דעתו של הנציב, בתקופות שבהן תפוסת האסירים עולה על תקן הכליאה. על כן, שחרורו של אסיר טרם זמנו מסגרת שחרור מינהלי אינו מהווה זכות מהותית, אלא הנאה עקיפה ממחסור מערכתי נקודתי מקומות כליאה לאסירים. ממילא הסדר חוקי חדש המשנה את הסדרי השחרור המינהלי אין בו משום פגיעה בזכויות."

במסגרת עת"א (מחוזי מרכז) 10619-05-12 עמנואל פלד נ' שירות בתי הסוהר (14.12.2012) נפסק בדבר היעדר אפליה, וכי תיקון 41 אינו פוגע בזכות חוקתית באופן המצדיק התערבות שיפוטית וכי לעותר אין זכות קנויה כי יתוקן סעיף 68 לפקודה כך שיחול גם עליו.