מבורך נ' הוכברג ואח'

פסק דין

התובעת תובעת מן הנתבעים, שהם חברה ומנהלה, את הסכומים שהיא שילמה להם עבור מכשירי שמיעה שרכשה אצלם. לטענתה, מדובר במכשירי שמיעה שניתנו לה לתקופת ניסיון. המכשירים הוחלפו מספר פעמים אך לבסוף נמצא שהם אינם מתאימים לה והיא החזירה אותם לנתבעים. לטענתה, על אף שהחזירה את המכשירים, לא קיבלה את תמורתם, ולפיכך היא תובעת את הסכום ששילמה עבורם וכן 2,500 ₪ בגין עגמת נפש.

הנתבעים טוענים כי את התביעה נגד נתבע 1 יש לדחות על הסף שכן העיסקה נעשתה עם הנתבעת 2 שהוא רק עובד שלה. בנוסף טוענים הנתבעים כי אין מדובר כלל במכשירים שניתנו לתקופת ניסיון אלא במכשירים שנמכרו לתובעת, תוך מתן אפשרות להחזירם תוך 30 יום, אם הם יהיו תקינים, ובהפחתה של 10% מהמחיר ששולם עבורם, כדמי טיפול. התובעת היתה מרוצה מהמכשירים אך ביקשה בשלב מאוחר מאוד לבטל את העיסקה, מסיבות אחרות ולא מסיבות של אי שביעות רצון מהמכשירים. כיון שחלפו יותר מ- 30 יום מרכישת המכשירים נאמר לה שלא ניתן לבטל את העסקה. לטענת הנתבעים המכשירים לא הוחזרו על ידי התובעת.

התובעת והנתבע 1 העידו בפני.

מעדותה של התובעת עולה כי הטענה שמדובר במכשירים שנמסרו לה לתקופת ניסיון אינה מדויקת.

ראשית, התובעת עצמה העידה כי הדברים לא נאמרו במפורש והיא חשבה שכך הם הדברים בגלל שבמקום אחר בו רכשה מכשירים דומים בעבר, היה הנוהג כך.

שנית, הסכום ששולם בסך 13,000 ₪ מיד עם ביצוע העסקה מלמד שאין מדובר במכשיר שנמסר לניסיון.

התובעת חזרה העדותה על הטענה שבכתב התביעה לפיה המכשירים הוחזרו לנתבעים אך אלה לא החזירו את תמורתם.

הנתבע העיד כי המכשירים לא נמסרו לתקופת ניסיון אלא נמכרו לתובעת. ואולם הנתבע לא נתן הסבר מניח את הדעת לכך שבתשובה למכתב דרישה שכתב לו בא כוחה של התובעת ובו טען כי המכשירים הוחזרו לנתבעים, לא טענו הנתבעים שהמכשירים לא הוחזרו. טענה זו נטענה לראשונה בכתב ההגנה וכאמור, לא ניתן בעדות הנתבע הסבר מדוע הוא לא הכחיש טענה זו במכתב התשובה.

בנוסף לאמור, התברר בעדויות כי מלבד הסכום של 13,000 ₪ ששולמו עבור המכשירים שולם סכום נוסף של 1,000 ₪. לטענת התובעת סכום זה שולם כחלק ממחיר המכשירים ואילו לטענת הנתבעים הסכום שולם עבור תיקון שבוצע במכשירים.

באשר לשאלה האם המכשירים נמסרו לניסיון או כמכירה ממש ניסה בא כח התובעת לטעון כי העובדה שכתוב על הקבלה שקיבלה התובעת "מקדמה" מלמדת שמדובר במכשיר שניתן לניסיון וכן ניתן ללמד שהסכום ששולם עבורם, בסך 13,000 ₪, היווה מקדמה בלבד לצורך תקופת הניסיון, ואולם הנתבע בעדותו הסביר את הענין. לדבריו קיבל בפגישה הראשונה עם התובעת סך של 3,500 ₪ וכתב לה קבלה שבה נכתב מקדמה, למחרת היום נפגש איתה שוב וקיבל את ההשלמה ל- 13,000 ₪ ואז הוא תיקן את הקבלה אך לא מחק את המילה "מקדמה". אני מקבל הסבר זה שכן נראה מתוך הקבלה שצורפה לכתבי הטענות כי אכן נרשם בה במילים סכום של 3,500 ₪ ובספרות, לאחר תיקון שונה מ- 3,500 ₪ ל- 13,000 ₪. הדבר מלמד שאכן גירסת הנתבע בענין זה נכונה. לפיכך אני מקבל גם את גירסת הנתבע לגבי הסכום הנוסף של 1,000 ₪ ששולם לו שהוא אינו חלק מהתמורה עבור המכשירים אלא סכום ששולם עבור תיקון המכשירים שנמכרו קודם לכן לתובעת.

חרף האמור, יש לקבל את התביעה, אף אם לא במלואה, שכן, כאמור לעיל, יש לקבל את עדותה של התובעת לפיה המכשירים הוחזרו לנתבעים והם לא החזירו את התמורה ששולמה להם. כאמור, מסקנה זו מתבססת על העובדה שהנתבעים במכתב תשובה לדרישת התובעת שבו נכתב במפורש שהמכשירים הוחזרו להם, לא כתבו שהדבר אינו נכון והעלו גירסה זו רק בכתב ההגנה.

התוצאה היא איפוא שהתובעת רכשה מהנתבעת 2 מכשירי שמיעה תמורת סך של 13,000 ₪. התובעת החזירה את המכשירים לנתבעת והנתבעת קיבלה אותם בחזרה למרות שחלפו 30 הימים בהם ניתן לטענת הנתבעת להחזיר מכשירים כנגד החזרת הסכום ששולם עבור בניכוי 10%. היינו הנתבעת הסכימה לקבל בחזרה את המכשירים.

באשר לנתבע 1 מתוך העדויות והמסמכים עולה שמדובר בעסקה שנעשתה עם הנתבעת כאשר הנתבע 1 שהוא אורגן שלה היה זה שביצע עבורה את העיסקה לפיכך אין מקום לחייבו אישית.

אני מחייב איפוא את הנתבעת 2 להחזיר לתובעת את הסכום ששילמה עבור המכשירים בסך 13,000 ₪ בניכוי 10% דמי טיפול ובתוספת 1,500 ₪ בגין עגמת הנפש ומשיכת התובעת תוך קבלת המכשירים בחזרה מבלי להשיב את התמורה ששולמה עבורם.

התביעה נגד הנתבע 1 נדחית.

הנתבעת 2 תשלם איפוא לתובעת סך של 13,200 ₪ וכן את הוצאות האגרה.

בהתחשב בזה שהתביעה נגד הנתבע 1 נדחתה ונגד הנתבעת 2 התקבלה כמפורט לעיל אני מחייב את נתבעת 2 גם בשכ"ט עו"ד (מופחת) בסך 1,000 ₪.

המזכירות תשלח לב"כ הצדדים העתק מפסק הדין בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום, ט"ו כסלו תשע"ב, 11 דצמבר 2011, בהעדר הצדדים.