מאריכיאן נ' בן דוד

פסק דין

בפניי בקשה לדחיית/מחיקת התובענה על הסף "מחמת התיישנות, שיהוי ניכר או מחמת שהתביעה אינה מגלה עילה ובשל היותה תביעה קנטרנית וטורדנית".

נטען בבקשה כי תאונת הדרכים, שבגינה הוגשה התובענה שבפניי נגד הנתבעת בעילת רשלנות, היתה עוד ביום 7/8/89, היינו לפני כ- 23 שנים, כאשר התובע פנה לנתבעת, עו"ד במקצועו, לשם ייצוג וקבלת פיצויים עפ"י חוק הפלת"ד, סמוך לאחר אירוע התאונה.

הנתבעת הוסיפה וטענה כי מדובר בתאונת דרכים "קלה" כאשר התובע אך פנה לביה"ח ,שם היראו צילומי הרנטגן ובדיקות כי הכול אצלו תקין וגם מומחה מוסכם בין הצדדים בדק אותו וקבע כי לא נותרה לו כל נכות בגין התאונה.

הנתבעת הוסיפה וטענה בבקשה לדחייה על הסף, כי לאחר קביעת המומחה המוסכם לנכות בשיעור אפס ולאחר שהתובע לא המציא תלושי שכר, כפי שנתבקש כי: "התובע בחר לוותר על תביעתו ואף זנח בהתנהגותו את תביעתו בגין תאונת הדרכים, תביעתו אכן נסגרה בחברת הביטוח עקב התיישנות, גם עובדה זו הובאה לידיעתו של התובע. כמו כן הוסבר לו, בסמוך לשנת 1998 כי הוצע לבנו סכום מזערי של 3,000 ₪ ולכן הוא בחר שבנו יתבע בעצמו, בהגיעו לגיל הבגרות. מכתב חברת הביטוח צורף כנספח האחרון לכתב התביעה. מכתב זה הובא לידיעתו של התובע, אולם גם במועד זה, הסמוך לשנת 1998, התובע לא בחר להגיש תביעה ומאז עברו כ- 13 שנים".

הנתבעת סיכמה ואמרה כי תקופת ההתיישנות עפ"י חוק היא שבע שנים מיום שנולדה עילת התביעה, כך שהתובענה התיישנה, זה המון שנים לפני יום הגשתה והיא גם התיישנה עפ"י סעיף 89 לפקודת הנזיקין המכיר בתקופת התיישנות מרבית של 10 שנים באם הנזק לא נתגלה מיד לתובע.

התובענה וטיעוני התובע:

תובענה כספית ע"ס 162,000 ₪ שעילתה חוזית/נזיקית, כפי שפורט בכתב התביעה.

נטען בכתב התביעה כי התובע נפגע בתאונת דרכים ביום 7/8/89 (להלן: "תאונת הדרכים") וכי נגרמו נזקים גופניים רבים.

הוסף בכתב התביעה כי עוד בשנת 1989 פנה התובע אל הנתבעת, עו"ד במקצועה, לשם ייצוגו, כמו גם ייצוג בנו – קטין – שגם הוא נפגע בתאונת הדרכים, בתביעה לקבלת פיצויים כספיים לפי חוק הפלת"ד.

התובע טען כי שמר על קשר עם הנתבעת כל הזמן ולאחר שעניינו לא התקדם, הוא פנה אין ספור פעמים אל הנתבעת אשר מסרה כי עניינו בטיפול וכי העניין מתעכב עקב כך שחברת המבטחת, חברת הסנה, התפרקה וכך נטען כי:

"לאחר מכן החלה הנתבעת להתחמק מהתובע ומבנו, נמנעה מלקבוע פגישות, לא ענתה לטלפונים שלהם ולא סיפקה להם מידע אודות מה עלה בגורל תביעותיהם, כך גם נהגו עובדי משרדה של הנתבעת".

הוסף בכתב התביעה כי בשנת 2008, לאחר שהיה ברור לתובע כי הנתבעת מסתירה ממנו דברים, הוא דרש ממנה לקבל את תיקו חזרה, אך הוא לא נענה וכי לאחר מכן ומשכלו כל הקיצין, הוא פנה לבא כוחו הנוכחי, ואז התברר, עפ"י תכתובת עם קרנית מחודש 11/09, כי עוד ביום 26/3/98, שלחה קרנית מכתב אל הנתבעת בו הודיעה כי היא דוחה את תביעת התובע עקב חוסר שיתוף פעולה ובעניין בנו הציעה פיצוי של 2,000 ₪.

התובע טען כי מדובר ברשלנות חמורה של הנתבעת ובהפרת התחייבותה כלפיו בכך שלא הגישה תביעה בשמו במועד וכי נהגה כלפיו בחוסר תום לב משווע.

למען השלם התמונה אציין כי תביעתו של הבן – הקטין הוסדרה באמצעות בא כוחו הנוכחי, אך קרנית נשארה בעמדתה כי תביעת התובע וזכותו לקבל פיצויים התיישנה זה מכבר.

התובע טען, במסגרת סיכומיו, כי התובענה הנוכחית לא התיישנה, כאשר "הנתבעת המשיכה לייצג את התובע ובנו עד שנת 2008".

התובע פירט, במסגרת סיכומים שהוגשו על ידו בשאלת ההתיישנות, כי תביעת התובע בגין תאונת הדרכים התיישנה, כחלוף 7 שנים מיום אירוע התאונה, היינו ביום 7/8/1996, כאשר הנתבעת המשיכה לפעול בשמו של התובע עד ליום 19/3/98, כאשר שלחה מכתב מפורט אל קרנית ובו דרישה לקבל פיצויים בשמו של התובע, כאשר קרנית השיבה לה מידית בכתב כי התביעה התיישנה והיא,התובעת, אף הגישה תביעה בשם הבן בשנת 2008, כאשר במהלך כל התקופה, משנת 1989 ועד ליום 2008 היא לא שלחה ולו מכתב אחד.

התובע טען כי מהמסמכים שצורפו עולה כי הקשר עם הנתבעת נשמר עד שנת 2008 וכי: "לא ידע ולא הבין מנסיבות העניין כי הנתבעת התרשלה כלפיו עד שגילה זאת בשנת 2008".

התובע סיכם וטען כי כל העובדות המהוות עילת התביעה התגבשו בעניינו, אך בשנת 2008 עת ידע את כל העובדות האמיתיות לאישורן וכי רק אז התגבשה עילת תביעתו, כך שהתביעה לא התיישנה.

דיון והכרעה: