מאסר עולם וקביעת פיצויים מקסימליים למורשעת ברצח תוך ביצוע שוד

1.         בתום ניהול הוכחות הורשעה הנאשמת בעבירה של רצח תוך ביצוע עבירה אחרת, לפי סעיפים 300(א)(3) ו-402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז 1977 (להלן : " החוק"), וכן בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1)) לחוק.

2.          נסיבות ביצוע הרצח פורטו בהרחבה בהכרעת הדין ומטבע הדברים הן מהוות את הבסיס לדיוננו.  יחד עם זאת, לשם שלמות היריעה ופישוט הדברים נחזור בקצרה על העובדות המרכזיות שנקבעו בהכרעת הדין ביחס למעשה הרצח עצמו וביחס למציאת הגופה ע"י בני המשפחה:

א.         ביום 16.12.10 נרצחה הגב' שושנה לוי ז"ל (להלן: " המנוחה") בביתה, לאחר שנפלה קורבן לשוד מתוכנן, אלים ואכזרי אותו ביצעו הנאשמת ובעלה, עומאר אלקורען (להלן: " עומאר"). במהלך השוד נגררה המנוחה לחדר המגורים בדירה, פיה נחסם בחפץ זר, ידיה נקשרו מאחורי גבה ורגליה נקשרו אף הן. המנוחה איבדה את הכרתה ובעודה מוטלת על הארץ חסרת אונים לחלוטין, נתלשה שרשרת הזהב שענדה על צווארה, נערך חיפוש בדירתה ונגנבו ממנה כסף וחפצים נוספים.

ב.         הנאשמת ועומאר לא נקלעו לדירת המנוחה באקראי. הם תכננו את השוד מבעוד מועד ואף סימנו את המנוחה כקורבן זמין ונוח. במטרה לקדם את התוכנית הגיעה הנאשמת לבית המנוחה בשתי הזדמנויות שונות עובר למעשה הרצח וכך הצליחה להתחקות אחר סדר יומה ולקנות את אמונה.

ג.          ביום הרצח הייתה זו הנאשמת שהתדפקה על דלת ביתה של המנוחה, שעה שעומאר הסתתר במקום בו המנוחה לא יכלה לראותו. לאחר שהמנוחה פתחה את הדלת והשניים התפרצו פנימה, הגישה הנאשמת לעומאר את החפצים ששימשו לקשירת המנוחה ולסכירת פיה. הנאשמת נכחה בדירה בעת שהמנוחה נכפתה ונאבקה על חייה עד שלבסוף נחנקה למוות.

הנאשמת ערכה חיפוש בדירת המנוחה וגנבה ממנה כסף ותכשיטים.

ד.         באותו היום, שעות ספורות לאחר הרצח, הגיעו לדירת המנוחה בנה, יהודה לוי (להלן: " יהודה") ונכדה, אילן לוי (להלן: " אילן"). הדירה הייתה נעולה וכיוון שלא היה מענה נאלץ אילן לחדור לתוכה דרך אחד החלונות. כשעלה בידו להיכנס פנימה נגלה לעיניו מראה מחריד: גופת סבתו מוטלת על הארץ, כפותה ומעונה וסמרטוט תחוב לפיה. אילן פתח את דלת הדירה לאביו וזה ניסה לבצע באמו החייאה, אך ללא הועיל.

3.          כאמור, בגינם של מעשים אלה הרשענו את הנאשמת בעבירת הרצח ובעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע. כמתחייב מהרשעתה ברצח אנו מטילים על הנאשמת את העונש הסטטוטורי שייחד המחוקק לעבירה זו, קרי, מאסר עולם.

המחלוקת בענייננו נסבה, אפוא, סביב שאלת חיוב הנאשמת בפיצויים לבני משפחתה של המנוחה, בהתאם לקבוע בסעיף 77 לחוק, כאשר ב"כ המאשימה עותרת לפיצוי מקסימאלי בסך של 258,000 ש"ח לנכדה של המנוחה ולכל אחד מבניה, ואילו הסניגור עותר לעונש מינימאלי ככל האפשר, וזאת בהתחשב בנסיבותיה האישיות של הנאשמת וביכולותיה הכלכליות המוגבלות.

טיעוני הצדדים

4.       בבואה לשכנענו לפסוק את הפיצוי המקסימלי התייחסה ב"כ המאשימה להיבטים שונים הכרוכים בביצוע הרצח במקרה שלפנינו ולנסיבותיו הייחודיות.

לגופם של דברים טענה, כי במניין "נפגעי העבירה" שומה לכלול את שני בניה של המנוחה ואת נכדה הבכור, אילן. לדעתה, הקשרים החמים וההדוקים של אילן עם סבתו ובעיקר העובדה שהיה הראשון שנחשף לזוועה שבגילוי הגופה גוברים על העובדה שאילן אינו קרוב משפחה מדרגה ראשונה. בהתייחס לרמת הפגיעה, טענה, כי לא ניתן לחלוק על עוצמת הטראומה שנגרמה לו בעקבות זאת, ורק סביר להניח, כי המראה של גופת סבתו מוטלת על הרצפה, כפותה וחסרת אונים ילווה אותו לאורך כל חייו. טענה דומה העלתה גם ביחס לבנה יהודה שהגיע לדירה יחד עם בנו ולמעשה נחשף גם הוא, בעל כורחו, למראה הנורא של גופת אמו.

באשר לבנה הצעיר של המנוחה, ציינה ב"כ המאשימה, כי המדובר בחוסה כבן 54, הלוקה בפיגור שכלי ומתגורר בהוסטל. עד למותה שימשה לו המנוחה כאפוטרופסית, טיפלה בו והקפידה לבקרו ולכן, האובדן הפתאומי שנכפה עליו גרם לו בהכרח לנזק, לכאב ולסבל, המצדיקים, למצער, קבלת פיצוי כספי מקסימאלי.

לביסוס טענותיה הפנתה לאמור בתצהיר נפגע העבירה של יהודה ובתסקיר נפגע אודות בני המשפחה שנערך ע"י שירות המבחן.                                                                     

זאת ועוד, בניסיון לסכל טענת הגנה אפשרית בדבר מצבה הכלכלי של הנאשמת, הפנתה ב"כ המאשימה להלכה, ולפיה יכולתה הכלכלית של הנאשמת אינה מהווה שיקול בפסיקת פיצוי מקסימלי לפי סעיף 77 לחוק והגישה פסיקה מתאימה.

5.       ב"כ הנאשמת לא שלל את סמכות בית משפט לפסוק את הפיצויים המקסימאליים לכל אחד מנפגעי העבירה. ואולם, לעניין הצהרת הנפגע שהוגשה מטעם הבן, יהודה, טען לסתירות ביחס לסכומי הכסף הנקובים בה וביחס לתכיפות הביקורים של המשפחה אצל המנוחה.

עיקר טיעונו של הסנגור נסמך על נסיבותיה האישיות של הנאשמת ובעטיין עתר כי ננהג במידת הרחמים בהטלת בפיצוי. בהקשר זה ניסה לספק לבית המשפט הצצה אל מסכת חייה העגומה של הנאשמת, כשהוא מפנה את תשומת הלב להיותה אישה מוכה ומושפלת התלויה לחלוטין בבעלה. לטענתו, הנאשמת נסחפה אחרי בעלה לביצוע העבירה על רקע מצבה הנפשי הרעוע שנגרם, בין היתר, בשל השפלות שחוותה ממנו ומכך שעברה שש הפלות, ואף בשעת ביצוע הרצח היתה בהריון. 

כמו כן טען, כי הנאשמת "הפסידה את עולמה וחייה". לדבריו, כבר עתה "משפחתה ויתרה עליה, אין לה בעל ואין לה ילדים", וככל הנראה גם לא יהיו לה בעתיד. כמו כן, לאור הרשעתה בעבירה של רצח היא צפויה למאסר ממושך ובנסיבות אלה, לטעמו, אין מקום לענישה נוספת.

לבסוף, הוסיף הסנגור ואמר שמצפונה של הנאשמת מייסר אותה והיא הביעה חרטה מיד עם מעצרה.