השופט י' דנציגר:
לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטים אב"ד ש' טימן, ת' שפירא ו-ש' ברוש) מיום 25.12.07 בפ"ח 1110/05 אשר גזר על המשיב מאסר בפועל למשך ארבע שנים בניכוי תקופת מעצרו; הפעלת מאסר על תנאי בן אחד עשר חודשים אשר הוטל על המשיב במסגרת ת"פ 3638/00 באופן שחמישה חודשים ממנו ירוצו בחופף וששה חודשים במצטבר לעונש המאסר שהוטל עליו במסגרת גזר הדין הנוכחי; שמונה עשרה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, כאשר התנאי הוא שהמשיב לא יעבור כל עבירה על פי סימן ה' לפרק י' של חוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין) שהיא פשע וכן תשלום פיצוי בסך 20,000 ש"ח למתלוננת.
העובדות
1. המשיב הורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בעבירה של אינוס קטינה שטרם מלאו לה 14 שנים לפי סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין ובעבירה של מעשה מגונה בקטינה שטרם מלאו לה 14 שנים לפי סעיף 348(א) בנסיבות סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין.
2. המשיב עבד כמטפל בסבה של המתלוננת, יליד 1937 (להלן - הסב). ביום 30.6.05 התארחה המתלוננת, ילידת 1998, בבית הסב עם בני משפחה נוספים למשך מספר ימים. במהלך שהותה בבית הסב ישנה המתלוננת במיטת סבתה הממוקמת בחדרו של הסב. בין יום 3.7.05 ליום 5.7.05, או בסמוך לכך, בשתי הזדמנויות שונות, הכניס המשיב את ידו מתחת לתחתוניה של המתלוננת בעת שישנה במיטה וסבה שהה בשירותים או נח במיטתו, ליטף את ישבנה מתחת לבגדיה ונגע באיבר מינה. ביום 6.7.05, עת שכבה המתלוננת במיטה, ניגש אליה המשיב והכניס את ידו תחת תחתוניה וליטף את ישבנה ואת איבר מינה. בהמשך, החדיר המשיב את אצבעו לאיבר מינה של המתלוננת, למרות שהיא ניסתה להתחמק ממנו.
ההליכים בבית המשפט קמא והכרעת הדין
3. כאמור, המשיב הודה באישומים המיוחסים לו בכתב האישום המתוקן במסגרת הסדר טיעון עם המערערת ובית המשפט קמא הרשיעו ביום 5.9.06 על יסוד הודאתו זו.
לאחר שהורשע המשיב ולבקשת המערערת, הורה בית המשפט קמא בהחלטתו מיום 18.12.06 על עריכתו של תסקיר נפגע למתלוננת (להלן - תסקיר הנפגע). מתסקיר הנפגע מיום 22.2.07 עולה כי מעשיו של המשיב גרמו למתלוננת נזק כבד והותירו בנפשה חותם שלילי עמוק המלווה אותה מדי יום ביומו ושעליו היא מתקשה להתגבר, וכי גם משפחתה של המתלוננת ניזוקה ממעשיו של המשיב.
4. לבית המשפט קמא הוגשו מספר חוות דעת ותסקירים בעניינו של המשיב.
ראשית, ביום 15.3.06 הגיש המשיב לבית המשפט קמא את חוות דעתם של פרופ' ויצטום, מומחה לפסיכיאטריה, ופרופ' רסלר, מומחה לאנדוקרינולוגיה, אשר טיפלו במשיב כחודש לאחר מעצרו באמצעות הזרקת דקפפטיל במטרה להפסיק את פעילותו ההורמונאלית המינית של המשיב (להלן - חוות הדעת מטעם המשיב). מחוות דעת זו עולה כי בסיטואציה משברית מסוימת עשוי המשיב לפגוע מינית בילדים אך הוא אינו פדופיל, וכי הוא הפנים את חומרת מעשיו ומבין את מידת הנזק שנגרמה בגינם. עוד צויין בחוות הדעת כי המחקר המצטבר מוכיח שהשיטות הטיפוליות הקיימות בפדופיליה או בנטיות פדופיליות, לרבות כליאה, אינן יעילות בסוג זה של הפרעה, וכי כליאתו של המשיב, לא תפתור את הבעיה ממנה הוא סובל. לבסוף צויין בחוות הדעת כי המשיב הסכים לקבל טיפול תרופתי במשך חמש שנים ולממן את הטיפול בעצמו.
שנית, ביום 15.2.07 הוגשה לבית המשפט קמא חוות דעת פסיכיאטרית, בעקבות בדיקה שנערכה למשיב יום קודם לכן על ידי סגן הפסיכיאטר המחוזי במחוז מרכז, ד"ר ברש. גם מחוות דעת זו עולה כי המשיב אינו פדופיל, אינו מגלה דפוס משיכה מינית לילדות קטנות לאורך חייו וכי בעקבות הטיפול התרופתי שקיבל פחתה מסוכנותו באופן משמעותי. בתשובה לבקשת התביעה להבהיר את מידת מסוכנותו של המשיב, השיב ד"ר ברש במכתב מיום 28.2.087 כי:
"הפסקת הטיפול התרופתי בעקבות הטלת עונש מאסר לא תתרום לא לנאשם ולא לחברה. בסיום המאסר נמצא את עצמנו באותה התלבטות סביב המסוכנות ללא אפשרות לסייע ל[משיב] ולציבור באמצעות הטיפול בדקפפטיל."
ביום 5.9.06 הורה בית המשפט קמא על עריכת תסקיר מבחן למשיב וביום 1.3.07 הוגש תסקיר כאמור. מתסקיר המבחן עולה כי המשיב הינו בן 54, נשוי ואב לשניים. בנו הבכור נפטר לפני מספר שנים כתוצאה ממחלה קשה. שירות המבחן ציין כי המשיב הורשע בעבר בביצוע מעשים מגונים בנערה בת כ-16, בגינם נגזר עליו עונש מאסר על תנאי בלבד, ולאחר הרשעתו האמורה עבר המשיב אבחון של שירות המבחן והשתלב בקבוצה ייעודית לעברייני מין.
כמו כן, ציין שירות המבחן כי המשיב מטופל החל ממעצרו בשנת 2005 בזריקות לדיכוי דחפיו המיניים. שירות המבחן סבר כי למרות הטיפול הרפואי שאותו מקבל המשיב, קיים סיכון גבוה לכך שהמשיב יבצע עבירות מין נוספות כנגד קטינים; כי ייתכן שהתפתחה אצל המשיב פדופיליה וכי המשיב איננו מתאים במצבו לטיפול במרכז יום לעברייני מין.
שלישית, בתסקיר משלים שהוגש ביום 8.5.07 בהתאם להוראתו של בית המשפט קמא, חזר שירות המבחן על מסקנותיו והמלצותיו הנ"ל, תוך שהוא מדגיש כי קיימת הסלמה ברמת הסיכון אשר נשקפת מן המשיב וכי קיים ספק האם טיפול תרופתי להורדת הדחפים המיניים יסייע למשיב להימנע מפגיעות חוזרות.
לבסוף, ביום 23.5.07 נערכה חוות דעת משלימה לחוות הדעת מטעם המשיב, במסגרתה ציינו פרופ' ויצטום ופרופ' רסלר כי השפעת הטיפול התרופתי ניכרת במשיב וכי המשיב איננו מסוכן לציבור, תוך שהם מסתייגים מממצאיו של שירות המבחן.
5. במסגרת הטיעונים לעונש בפני בית המשפט קמא, טענה באת כוח המערערת כי בנסיבות המקרה האיזון הראוי של מכלול השיקולים מחייב להחמיר בעונשו של המשיב וביקשה לגזור על המשיב עונש של מאסר בפועל למשך עשר שנים לפחות, מאסר על תנאי, ופיצוי למתלוננת.
באת כוח המערערת הדגישה את חומרת העבירות בהן הורשע המשיב ואת העובדה ששלוש העבירות בוצעו בתוך שבוע ימים בלבד, לאחר שקדם להן תכנון מוקדם. באת כוח המערערת הוסיפה וציינה כי זוהי הרשעתו השניה של המשיב בעבירות מין, וכי תסקיר המבחן איננו מנבא טובות באשר ליכולת שיקומו. באת כוח המערערת ביקשה להסתייג מקביעתם של פרופ' ויצטום ופרופ' רסלר, הואיל ולטענתה הם נסמכו על עובדות לא מדויקות שנלמדו מהמשיב, וטענה כי אין בחוות הדעת מטעם המשיב כדי לייתר ענישה קשה וכואבת לה ראוי המשיב. בתגובה לשאלתו של בית המשפט קמא, ציינה באת כוח המערערת כי קיימים מקרים בהם ניתן לקבל את הטיפול התרופתי בו החל המשיב גם בין כתלי הכלא, בתנאי שהתרופות נרכשות על ידי האסיר וכי ניתן יהיה לשלב את המשיב בקבוצה של עברייני מין במסגרת מאסרו, במידה ויימצא מתאים לכך.
6. מנגד, ביקש בא כוח המשיב כי יוטל על המשיב עונש מאסר בפועל לתקופה של בין שניים עשר לשמונה עשר חודשים בגין עבירת האינוס, וכי המאסר המותנה התלוי ועומד כנגד המשיב בגין הרשעתו הקודמת יופעל באופן חופף. אשר לעבירת המעשה המגונה בה הורשע המשיב, ביקש בא כוחו כי יוטל על המשיב "צו מבחן טהור" למשך שנתיים מיום שחרורו של המשיב מן הכלא. עוד ביקש בא כוח המשיב כי תוטל על המשיב חובה לקבל טיפול מפרופ' ויצטום ופרופ' רסלר לתקופה של חמש שנים. בא כוח המשיב טען כי עונש המקל עם המשיב ישרת את האינטרס הציבורי, ויעודד עברייני מין לקבל טיפול תרופתי; כי ממילא העבירות שביצע המשיב מצויות על הרף הנמוך של עבירות האינוס; כי לאור חוות הדעת של המומחים, לרבות הפסיכיאטר המחוזי, הופך תסקיר שירות המבחן לחסר משקל; כי המשיב עושה כל שלאל ידו על מנת שלא לחזור לסורו; כי תקופת מאסר ממושכת תקטע את הטיפול שהמשיב מקבל וכי נזקה של המתלוננת אינו עולה כדי נזק פיזי של ממש. עוד ציין בא כוח המשיב כי המשיב הודה במיוחס לו עוד בחקירתו הראשונה במשטרה וגילה חרטה על מעשיו ואמפטיה כלפי המתלוננת. לבסוף, הזכיר בא כוח המשיב את נסיבות חייו הקשות של המשיב והגיש שורה של פסקי דין במסגרתם הוטלו עונשים של עבודות שירות על עברייני מין.