מאסר כפיית גט על בעל לוקה בנפשו

לפנינו ערעור של הבעל כנגד החלטהצו של ביה"ד הרבני האזורי מיום ב' חשון תשע"ד (06/10/13). בהחלטה מושא הערעור הוצא צו המטיל על הבעל מאסר לשם כפייה של החלטה קודמת של ביה"ד האזורי שהטילה על הבעל חיוב לגרש את אשתו. וזה לשון ההחלטה מושא הערעור:

על פי חוק בתי הדין הרבניים (קיום פסקי דין של גירושין) התשנ"ה-1995 סעיף 1 (א), ביה"ד מטיל צו הגבלה בדרך של מאסר כפייה על הבעל [פלוני].

ביה"ד מצווה בזה כי הבעל [פלוני] יושם במאסר - כפיה לתקופה של שנתיים.

אם תוך שנתיים לא ייתן הבעל גט לאשתו ביה"ד יחליט על תקופת מאסר נוספת.

על פי חוק בתי הדין הרבניים (קיום פסקי דין של גירושין) התשנ"ה - 1975 סעיף 3 (א) ועל פי הוראות סעיף 6 (3) לפקודת בזיון בית המשפט מורה ביה"ד למזכירות להודיע ליועץ המשפטי לממשלה על ההחלטה להטלת מאסר - כפיה על הבעל [פלוני].

עוד טרם ניגש לפסיקה, נציין כי אנו מודעים שבינתיים עתר ב"כ המערער לביהמ"ש העליון בשבתו כבג"ץ למתן צו על תנאי וצו ביניים כנגד צו זה (בג"ץ 8542/13 פלוני נ' ביה"ד הרבני הגדול בירושלים), לאחר שבקשותיו לעיכוב ביצוע מביה"ד הרבני האזורי ובשלב נוסף מביה"ד הגדול נדחו. בג"ץ הוציא מלפניו צו ביניים המעכב את ביצוע צו ההגבלה מאסר עד לבירור העתירה. כך שמבחינה משפטית קיים בעת הזו צו המונע מלהכניס את הבעל למאסר.

ואולם, אין במצב זה כדי למנוע מביה"ד הגדול לדון ולהחליט בערעור העומד עתה בפנינו. ביהמ"ש העליון וביה"ד הרבני דנים בשני מסלולים שונים. בג"ץ הוציא מלפניו צו לעיכוב ביצוע החלטת בית הדין האזורי המטילה מאסר על הבעל בטרם נידון הערעור בבית הדין הגדול. הדיון עתה בבית הדין הרבני הגדול הוא על מהות ההחלטה עצמה המטילה מאסר של כפייה לצורך מתן גט. נכון הוא שטענות המערער בערעור שלפנינו זהות לטענותיו בביהמ"ש העליון, אך אין בכך כדי למנוע דיון בגופו של ערעור על מהות הצו וליתן החלטה לגופו של עניין. הערעור הוגש כדין לערכאה זו שהיא ערכאת הערעור החוקית של מדינת ישראל על בתי הדין הרבניים האזוריים. בתוקף סמכותנו זו, חובתנו לדון בדברים לגופו של ערעור וליתן פסק דין.

בנוסף, "עיכוב ביצוע" כשמו כן הוא. גם כשהוא ניתן ע"י מי מהערכאות על פי שיקול דעתה, מטרתו למנוע את ביצוע החלטה או פס"ד בשלב שבין הגשת הערעור ועד ולדיון בערעור גופא. הווה אומר, גם אם קיים עיכוב ביצוע תחולתו היא למנוע מצב שבו "ייענש" צד מסוים בטרם ידונו בערעורו שהרי קיימת אפשרות כי ערעורו יתקבל ותבוטל ההחלטה המטילה עליו עונש או חיוב כזה או אחר. אבל ברור שעתה הגענו לתחנת הערעור עצמה, ואם יחליט ביה"ד לדחות את הערעור, הרי שההחלטה מושא הערעור בעינה עומדת ואין מעתה כל עילה שלא לבצעה, שהרי על מהות ההחלטה התקיים דיון וערכאת הערעור היא סוברנית להחליט אם לקבל את הערעור או לדחותו. היה ודחתה ערכאת הערעור את הערעור, אין כל עילה יותר להשתמש ב"צו לעיכוב ביצוע" שהרי אנו כבר בתחנה הסופית מבחינת הלכי הערעור בביה"ד הרבני הגדול. ייתכן כי סיועו והתערבותו של הבג"ץ היו נכונים לשלב הביניים טרם הדיון והחלטה בגופו של ערעור, שהרי בעצם הערעור מקומו רק בביה"ד הרבני הגדול.

ולערעור שלפנינו:

בני הזוג נישאו בשנת תשל"ה. חיים בנפרד זה 23 שנה. הבעל הוא חסוי, ובית המשפט מינה את אחותו לאפוטרופסית לגוף ולרכוש. הבעל היה מאושפז בבית חולים לבריאות הנפש במחלקות סגורות. הוא היה מאושפז גם בביה"ח [ש'] ובזמן ניהול ההליכים המשפטיים היה מאושפז בבית חולים [ש' מ']. התנהלו בעבר הליכים בבית הדין הרבני כבר לפני 22 שנים.

ההליכים המשפטיים בקצרה:

1.   ביום ב' אב תשס"ח (03/08/08) הגישה האישה תביעת גירושין בביה"ד הרבני. בית הדין קיים דיונים לרבות בשאלת חלוקת הרכוש.

2.   ביום כ' אייר תש"ע (04/05/10) ניתן פס"ד מפורט ומנומק ע"י ביה"ד הרבני האזורי תוך התייחסות לכשירותו של הבעל ליתן גט. פסק הדין מחייב את הבעל לגרש את אשתו. תוך שביה"ד מוסיף כי במידת הצורך ידון ביה"ד בכפייה על הגט ובאופן הכפייה.

3.   ביום (20/02/11) הגיש ב"כ הבעל ערעור לבית הדין הרבני הגדול על פסק דין המחייב את הבעל בגט.

4.   ביום י"ב אייר תשע"א (16/05/11) דחה ביה"ד הגדול את ערעור הבעל.

5.   ביום ב' חשון תשע"ד (06/10/13) הוציא ביה"ד האזורי החלטהצו במסגרת צווי הגבלה, המטיל מאסר על הבעל כדי לכפותו ליתן גט ולקיים בכך את החלטת ביה"ד המחייבת את הבעל ליתן גט. החלטה זו היא מושא הערעור שבפנינו.

6.   ביום ו' חשון תשע"ד (10/10/13) הגיש הבעל עצמו בכתב ידו בקשה לעיכוב ביצוע לביה"ד האזורי.

7.   ביום ו' חשון תשע"ד (10/10/13) ניתנה החלטה ע"י ביה"ד האזורי הדוחה את בקשת עיכוב הביצוע.

8.   ביום (07/11/13) הגיש ב"כ הבעל בקשה לעיכוב ביצוע לביה"ד הרבני הגדול. נשלחה לתגובת האישה.