מאסר בפועל לצעירים, שבהיותם בגילופין תקפו אדם וגרמו לחבלות

ב- 12.09.07 הוגש לבית משפט זה כתב אישום נגד ארבעה: אסף דקל, יליד 1980 (להלן:" נאשם 1"), טל טייב, יליד 1986, (להלן: " נאשם 2"), דני היקרי, יליד 1986 (להלן: " נאשם 3") וגל מנצור יליד 1989 (להלן: " נאשם 4") לארבעתם מואשמים בביצוע עבירת תקיפה חבלנית בצוותא ובנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 380+382(א) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן: " החוק"). בנוסף יוחס לנאשם 1 ניסין תקיפה עבירה לפי סעיף 379+25 לחוק.

בישיבת 23.09.08 הודיעו נציע מדור תביעות וב"כ הנאשמים 1, 2, ו-3 (להלן: " הנאשמים") על הסדר טיעון אליו הגיעו, ואילו נאשם 4 כפר בעובדות כתב האישום והדיון בעניינו הועבר לשמיעה בפני שופט אחר (ראו עמ' 5 לפרוטוקול).

בהתאם להסדר הושמטו שני סעיפי עובדות, הנאשמים הורשעו על פי הודאתם, שבתאריך 17.08.07 בשעה 02:20, שתו לשוכרה בפיצוציה שברחוב יצחק שדה פינת טרבלסי בת"א (להלן: " הפיצוציה"). תוך כדי כך נכנס לפיצוציה אייל אבטאו (להלן: " המתלונן") ועבר ליד שולחנם של הנאשמים. נאשם 1 העיר כלפי המתלונן הערה כלשהיא וזרק לכיוונו חפץ מסויים ועיתון. כשהמתלונן, שהחזיק את שתי ידיו בכיסיו, ניגש לנאשם 1 לברר במה העניין, תקפו אותו הנאשמים בצוותא חדא. נאשם 1 זרק לעברו בקבוק שפגע בו, נאשמים 2 ו-3 הצטרפו אליו וכל השלושה הכו במתלונן באגרופים בפניו ובגבו, בעוד שנאשם 4 מחזיק, על פי הטענה, במתלונן ומאפשר בכך לאחרים להמשיך בתקיפות: נאשם 3 חבט בעוצמה, מספר פעמים, בראשו של המתלונן באמצעות כיסא, נאשם 2 תקף את המתלונן בעוצמה באמצעות כיסא וזרק עליו שולחן, נאשם 1 היכה את המתלונן בראשו במכת אגרוף ולאחר מכן ניסה לתקוף אותו, דבר שנמנע על ידי אחרים שהיו במקום. כתוצאה מהתקיפות, המתלונן התמוטט, הכרתו טושטשה, נגרם לו חתך באורך 12 ס"מ בקרקפת, שהצריך תפרים, חבלה בצוואר ונפיחות, רגישות וקושי בהנעת הצוואר, רגישות בכתף שמאל וחבלות שטחיות בכף ומרפק (ראו הכרעת דין בעמ' 2 לפרוטוקול מיום 23.09.08).

בהתאם להסדר, נדחו הטיעונים והוזמן תסקיר בעניינו של כל אחד מהנאשמים. שירות המבחן הודיע לבית המשפט שהשלמת תסקירו של נאשם 1 תתעכב. לכן הטיעונים לעונש בעניינו נקבעו למועד נדחה.

שירות המבחן

נדרש כמקובל לניסבותיהם האישיות - משפחתיות של נאשמים 2 ו-3, שניהם גברים בשנות העשרים המוקדמות לחייהם, ולרקע שהביא אותם לבצע את המעשים נשוא הרשעתם. למרות חומרת העבירה, המליץ השירות להעדיף את האינטרס השיקומי ולהימנע מלהשית עליהם מאסר בפועל. ההנמקות מפורטות בתסקירים ואין צורך לפרטן.

התביעה

בטיעוניו לעונש הגיש התובע, עו"ד לוס את הגיליון במ/1, ממנו עולה שאין זו הסתבכותו הראשונה של נאשם 2 בפלילים. בשנים 2001 ו- 2006, עוד בהיותו קטין, הועמד לדין בבית המשפט לנוער בגין ביצוע עבירות רכוש ומרמה, ההליכים הסתיימו ללא הרשעה.

התובע נדרש בהרחבה לחומרת המעשים שבדיון ונסיבות ביצועם. לגישתו מעשים כאלה מבססים את " הפחד הכי גדול שלנו כחברה". ללא סיבה חברו הנאשמים, תקפו בצורה קשה ומכוערת את המתלונן, שנכנס לתומו לפיצוציה. חרף גילם הצעיר וההליך הטיפולי שפורט בתסקירים, ראוי, לטענת התובע, להעדיף את האינטרס הציבורי. הוא ביקש להשית על כל אחד מהנאשמים מאסר ממושך, ששנתיים ממנו לריצוי בפועל, ויתרתו על תנאי בנוסף לתשלום פיצויים למתלונן. לגישת התובע אם יש מקום לאבחנה בין הנאשמים, היא מחייבת התייחסות לחומרה לנאשם 2, שכבר הסתבך בפלילים ובית המשפט הקל איתו.

לתמיכת עמדתו הגיש התובע לעיוני את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א, הרכב בראשות כב' השופטת ברלינר בע"פ 71758/06, חוגי נ' מדינת ישראל, ואת פסק דינו של בית המשפט העליון בע"פ 10444/06 עייני נ' מדינת ישראל.

ההגנה

ב"כ הנאשמים, עו"ד יריב בשם נאשם 2 ועו"ד חצרוני בשם נאשם 3, ביקשו באופן טבעי להתחשב במרשיהם ובנסיבותיהם האישיות. הגם שלא התעלמו מחומרת העבירה, ביקשו הסנגורים ליתן משקל מכריע לעובדה שהאירוע החל ביוזמת נאשם 1 ובהיות הנאשמים בגילופין. הסנגורים הדגישו כל אחד בתורו את שיתוף הפעולה המלא שמרשו משתף עם שירות המבחן, השינוי שהשתנה לטובה בהשפעת ההליך הטיפולי. ב"כ נאשם 2 ביקש ליתן משקל לקולא לעובדה שמאז העבירה לא נפתחו נגד מרשו תיקים נוספים, בעוד ב"כ נאשם 3 הדגיש את העבר הנקי של מרשו. כמו כן ראוי לדעתם ליתן משקל לתקופות המעצר בפועל והמעצר הבית שבהם שהה כל אחד מהנאשמים.

ב"כ נאשם 3 תמך טיעוניו באסופת פסיקה שיצאה מלפני בתי המשפט על כל ערכאותיהם.

לאחר ששמעתי הטיעונים, עיינתי בתסקירים ובאסמכתאות, שקלתי מכלול הנסיבות וערכתי האיזונים הצריכים, הגעתי למסקנות כדלקמן:

1. ככלל משקלן של נסיבות אישיות כגורם במכלול השיקולים לגזירת העונש, יורד ביחס ישיר לחומרת העבירה נשוא ההרשעה, וככל שזו עולה יש צורך בענישה הרתעתית.ו
2. הלכה היא שהמלצת שירות המבחן, כשמה כן היא, ואין בה לחייב את בית המשפט. מטבע תפקידו אמון שירות המבחן על האינטרס האישי - שיקומי של הנאשמים, בעוד שבית המשפט מחוייב להידרש בראייה רחבה למספר רב של אינטרסים, ביניהם אינטרס הציבורי הכוללת התייחסות ודאגה על זכויותיהם של אזרחים תמימים מפני עבריינים משתוללים הפוגעים בהם ללא סיבה. ראו לעניין זה פסק דינו של כב' השופט טירקל ברע"פ 6915/03, עימאד אלדין גומייד נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(4), 971 ,עמ' 973.
3. חובתו של בית המשפט לתרום למלחמה בפשיעה, להוקיע מעשי אלימות ובריונות קשים ומכוערים, שפגיעתם בקורבנות רעה וקשה ותוצאותיהם עשויות להיות חמורות ואפילו פטאליות. אין די בהוקעה מילולית והתכלית החקיקתית לא תיושם באמצעות הטפות מוסר שהן בגדר מס שפתיים ולא מעבר לכך.
4. בית המשפט הנדרש לעשות לשירוש התופעה ולהפנים את האיסור בקרב עבריינים צעירים ומבוגרים כאחד, יגזור את הדין באופן שיבטא את חומרת המעשה ויקדם את האינטרס ההרתעתי האישי והכללי, כדי להבטיח, במידת האפשר את שלומם וביטחונם של יחידי הציבור ולאשש את אמונו באשר לתיפקודן של רשויות האכיפה.
5. כך פסק בית המשפט העליון לאחרונה בע"פ 3562/05 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(3) 735. המערערים שם, קטינים, תקפו ללא סיבה את המתלונן שם, היכוהו בפניו בסטירות ובאגרופים עד שנפל לכביש, ובעודו שוכב בעטו בו בראשו ובבטנו. כתוצאה מהתקיפה נגרמו למתלונן חבלות של ממש, ובאותו לילה נותח ועבר כריתת טחול. למרות התסקירים החיוביים, גזר בית משפט קמא על כל אחד מהקטינים 15 חודשי מאסר לריצוי בפועל. בדחותו את הערעור פסק כב' השופט א. לוי בעמ' 740 כדלקמן:

" אם נדרשה ראייה נוספת לאלימות שפשתה כנגע בחברה הישראלית, המערערים שבפנינו הם ההוכחה הניצחת לכך... על התנהגות מסוג זה יש להגיב ביד קשה, ואם לא כך ננהג, תשתלט האלימות על כל תחומי חיינו. אכן, בתי המשפט התריעו, ולאחרונה אף ביתר שאת כנגד נגע האלימות. אולם, הגיעה השעה לעשות מעשה, ובראש וראשונה, להבהיר בדרך הענישה לעבריינים בכוח, ואפילו צעירים הם, כי המענה לאימות תהיה כליאה ממושכת, ולתקופות מאסר שעלולות להיות משמעותיות. עם זאת, אין כוונתי לומר שיש לזנוח כליל שיקולים של שיקום העבריין, ובמיוחד אם הוא קטין, אולם המציאות בה אנו חיים מציאות חירום היא, ועל כן שיקולים מסוג זה הינם שניים במעלה, וקודמים להם שיקולי גמול והרתעה".