מאסר בפועל לסמל שנהג באלימות כלפי איש צוות רפואי

2 . נסיבות האירוע העומד ביסוד ההרשעה באו לידי ביטוי בכתב האישום המתוקן וב"פרטים הנוספים", כדלהלן:

"בלילה שבין ה-22.3.2008 וה- 23.3.2008 לאחר חצות או במועד סמוך לכך, במרפאת שנלר בירושלים ... בשעה 00:30 לערך, הגיעה טור' פרץ עינת לקבלת טיפול רפואי ... ולאחר שנבדקה על-ידי ... [הרופא], הוחלט שהמשך הטיפול יעשה ביחידתה. בעקבות האמור, התקשרה טור' פרץ לנאשם וכשלושת רבעי השעה מאוחר יותר חזרה טור' פרץ למרפאת 'שנלר' מלווה בנאשם, והשנים פגשו את הרופא בפתח המרפאה. הנאשם דרש מהרופא, כי ייתן לטור' פרץ הפניה לחדר מיון. משסירב הרופא לעשות כן, דחף אותו הנאשם, נכנס למרפאה, וניסה לפתוח את דלת חדר הטיפולים אשר הייתה נעולה. בהמשך לאמור, תפס הנאשם בצווארון חולצתו של הרופא, ובעט בדלת מספר פעמים. הנאשם הוסיף לצעוק הן על הרופא והן על הצוות הרפואי שנכח במקום. לאחר מכן איים הנאשם על הרופא כי 'ישחט אותו', ואף ירק לעבר הרופא, אך לא פגע בו.

לאחר שהנאשם תפס בצווארון חולצתו של הרופא, הורידה חברתו של הנאשם את ידו מעל הרופא והרחיקה אותו ממנו. בסיומו של האירוע, התבקש הנאשם למסור את פרטיו לקצין התורן אך מסר תחילה כי הוא אינו חייל ובהמשך, לאחר שנשאל כיצד נכנס למחנה, מסר כי הוא אכן חייל, אולם יצא מהמרפאה לאחר שסירב למסור את פרטיו".

3. בית הדין המחוזי עמד על כי "יש לשלוח מסר בלתי מתפשר כלפי חיילים ואזרחים כאחד, לפיו מי אשר הילך אימים על איש צוות רפואי, בשל מילוי תפקידו, ייתן על כך את הדין במידת החומרה הראויה ". אלא, שהערכאה הדיונית הנכבדה התרשמה, שבעניין הקונקרטי "לא מדובר בהתפרצות פיזית משמעותית, אין כל טענה כי לרופא נגרם נזק כלשהו ואף לא התרשמנו כי מדובר במעשים פיזיים אשר לוו בהפעלת כוח של ממש... אין לנו אלא לקבוע כי תפיסת צווארון חולצתו של הרופא לא לוותה בפעולה נוספת (משיכה, דחיפה וכיוב') ואף לגבי הדחיפה, בהעדר כל ראיות אחרות, יש להסיק כי לא הייתה משמעותית ". בית הדין קמא מצא, אפוא, כי "אין המדובר באלימות של ממש והאירוע כולו נמשך דקות ספורות בלבד ", ללא תכנון מוקדם, ופסק "ביוזמת" המשיב, ש"עזב את המקום".

נוכח האמור, על רקע שירותו המשמעותי של המשיב, ובכלל זה כלוחם במלחמת לבנון השנייה, והתרשמות בית הדין כי המשיב "באמת ובתמים מכה על חטא", מיתן בית הדין המחוזי את מידת העונש.

4. התביעה הצבאית, בהודעת הערעור ובטיעוניה בעל-פה, מפנה לכך שבית הדין המחוזי לא נתן משקל ראוי להיבטי החומרה שבפרשה. נטען כי התמונה הכוללת העולה מהמסכת העובדתית היא חמורה יותר, שכן בית הדין לא איזכר בפסק-דינו את מלוא פרטי מעשיו של המשיב ואת עברו המשמעתי (הרשעה בהליך משמעתי בעברה שמהותה "התנהגות פרועה") וכי לא דק פורתא בכך שסבר, שהאירוע הסתיים ביוזמת המשיב, ולא היא, שכן הייתה זו חברתו של המשיב שאחזה בו והרחיקה אותו מהמקום.

5. ההגנה מצדה אינה חולקת על החומרה הרבה המצויה בנקיטת אלימות כלפי אנשי צוות רפואי, אלא שנטען שהעניין הקונקרטי "שונה ... מכל מקרה אחר", שכן יש בו "יותר רעש מאלימות". כן הודגשה העובדה שהמשיב "לא איבד שליטה באופן מוחלט, ברגע שהבין שהוא חרג מגבול המותר, האירוע נפסק". לפיכך נתבקשנו ליתן משקל מכריע להיבטי השיקום ולנקודות הזכות שצבר המשיב בשירות כלוחם, ולדחות הערעור.

6. לא מכבר, בפרשת הרמן, ציינו:

המגע בין אנשי צוות רפואי לחיילים הזקוקים לבדיקה ולטיפול נעשה, לא אחת, בתנאי עומס, ושעה שלעתים קרובות המטופלים ומלוויהם נתונים בסערת רגשות. על רקע נתונים אלה, חובת בית הדין היא להציב חומת מגן, בדמות הטלת ענישה ראויה, על מי שמרימים יד על הנותנים סעד רפואי לחייל. זאת, על-מנת להסיר כל מחשבה מצד מאן דהוא להרהיב עוז ולהשתמש בכוח הזרוע כלפי מי מאנשי הצוות הרפואי. כבר נאמר, כי 'סיכון בריאותו ושלומו של רופא הניצב על משמרתו וממלא תפקידו הוא מעשה הפוגע לא רק ברופא המותקף אלא בשלומם של החולים והנפגעים' ... . כפי שחזר והטעים... בית המשפט העליון 'המסר היוצא מבית משפט זה חייב להיות חד משמעי לפיו בית המשפט לא יגלה סלחנות או הבנה למעשי אלימות כלפי אנשי ציבור, תהיינה הנסיבות האישיות אשר תהיינה'" (ע/127/05 התובע הצבאי הראשי נ' טור' הרמן, פס' 3 (2005)).

מכאן לעניינו של המשיב. כעולה מנסיבות ההרשעה, תגובת המשיב לא הייתה ספונטנית על-אתר; המשיב הגיע למקום לסייע לחברתו, ששבה למקום לאחר שהרופא הודיעה כי לא תופנה לחדר מיון. לא נעלמו מעינינו הנסיבות הממתנות את מידת החומרה בעניין דנן, כפי שנסקרו על-ידי בית הדין המחוזי, כמו גם הנסיבות האישיות, ובכללן מחלת אביו של המשיב. אולם, התנהגות המשיב שלוחת הרסן - המשלבת נקיטת איום חמור ("ישחט אותו"), שימוש בכוח הזרוע (דחיפה ולאחר מכן אחיזה בצווארון החולצה) ואף פגיעה גסה בכבוד הרופא, סרן בדרגתו (באירוע בכללותו וביריקה לעברו של הרופא) - חייבו תגובה עונשית הולמת הנותנת משקל בכורה להיבטי החומרה שבעברה. זאת, אף אם לא נייחס משקל כלשהו להרשעתו הקודמת של המשיב בהליך משמעתי (בשים לב לפרטים שמסר המשיב בערכאה קמא, והואיל וטופסי ההליך המשמעתי המציגים את פרטי הדברים לא הונחו לפני בית הדין המחוזי).

ייאמר מיד, כי במעשיו הוכיח המשיב שאינו ראוי לשאת דרגה פיקודית כלשהי. שיקולי ההלימה שבענישה מחייבים היו להשית על המשיב אף עונש כליאה משמעותי, הנותן ביטוי נחרץ לחומרה שבנקיטת איומים ואלימות כלפי רופא צבאי, שעילתה אי-שביעות רצון מקביעתו בהתאם לשיקוליו המקצועיים. לפני הערכאה קמא הוצגה רשימה של אירועים שבהם ננקטו מעשי איום או אלימות במרפאה הצבאית מטכ"ל, ללמדנו שלמרבה הצער אין המדובר באירוע נדיר. יחד עם זאת, בהתערבותנו במידת המאסר בפועל לא נמצה עם המשיב את מידת הדין. זאת, נוכח הכללים הנקוטים בידנו באשר למידת ההתערבות בעונש, בקבלת ערעור תביעה. עונש המאסר בפועל מועמד, אפוא, על שישים (60) ימים. מתקופת המאסר בפועל ינוכו 16 הימים שבהם היה המשיב נתון במעצר במהלך החקירה. המשיב מורד מדרגתו לדרגת טוראי. המאסר המותנה נותר בעינו כקביעת בית הדין המחוזי.

לתחילת ריצוי עונש המאסר בפועל יתייצב המשיב מחר, 23 ביוני 2008, עד השעה 11:00 במתקן הכליאה xxx. נוכח מחלת אביו של המשיב, חזקה על גורמי מתקן הכליאה שאם תופנה אליהם בקשה בדבר, ישקלו לאפשר למשיב חופשה, ולו גם באורח חריג.

ניתן בפומבי היום, י"ט בסיון התשס"ח, 22 ביוני 2008, במעמד המשיב, בא-כוחו והתובעת הצבאית.

         ______________        ______________        ______________