מאסר אישה לשם אכיפת קבלת הגט

הובאה לפני החלטת בית הדין האזורי מיום י"ג בשבט תשפ"א (26.1.21) המורה כדלהלן:

לאור האמור מחליט בית הדין כדלקמן:

1. מורים על מאסרה של האישה למשך חמש שנים או עד קבלת האישה את גיטה, המוקדם מבניהם, וכל זאת בכפוף לאישורו של נשיא בית הדין הרבני הגדול הגאון רבי דוד ברוך לאו שליט"א.
2. לאחר תום תקופת מאסר של חמש שנים, אם חלילה לא תיעתר האישה לקבל את גיטה, בית הדין ישקול את הארכת המאסר לחמש שנים נוספות, וזאת בהתאם להוראת סעיף 3(ב) לחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), התשנ"ה – 1995.
3. אם תודיע האישה בתוך עשרה ימים כי היא מוכנה לסדר גט בלי תנאים (כפי המתווה שקבע בית הדין) יבטל בית הדין החלטתו זו.
4. למרות האמור בסעיף 3 להחלטה זו, האיש יהיה רשאי להגיש מייד את החלטתנו זו לאישורו של כבוד נשיא בית הדין הרבני הגדול.

לאור החלטה זו וכפי הנוהל הוזמנה המשיבה לשימוע לפניי ביום ג' בניסן תשפ"א (16.3.21) כדי לוודא כי בית הדין האזורי פעל כראוי ולנסות ולמצוא מוצא אחר ולמנוע את המאסר.

רקע לשימוע

כפי שכתב בית הדין האזורי, בני הזוג כמעט לא היו נשואים כיוון שהסכסוך פרץ בשעת נישואיהם ממש, בעצם במועד החופה. הצדדים נפרדו לאחר שלושה ימים ללא שנתקיימו יחסי אישות ביניהם. לעומת זאת עיכוב הגירושין נמשך כבר כמה שנים בסכסוך בערכאות שונות.

הדיון הרכושי בבית הדין אינו על רכוש משותף, אלא נסוב סביב חיוב הכתובה בלבד, כאשר תביעות הפיצוי והנזקים ההדדיות מתנהלות בבתי המשפט ואינן שייכות לבית הדין.

בית הדין האזורי ובית הדין הגדול שמעו את דברי הצדדים במשך השנים והבהירו להם כי הם חייבים להתגרש מיידית ללא קשר לתוצאות הבירור הממוני שייערך מייד לאחר מכן, אך האישה מסרבת להתגרש.

שתי ערכאות בתי הדין הבהירו לאישה כי זכויותיה לא ייפגעו עקב הגירושין, והצעות שונות של בתי הדין לסיום הסכסוך – כולל העמדת ערובה לדרישותיה – לא עלו יפה.

ערעורי האישה על החיוב בגט והטלת צווי ההגבלה וכן השימוע בעניינם לא הצליחו לשכנע את האשה כי עליה לציית להוראות בית הדין ולא לעשות דין לעצמה. גם קנס יומי שהוטל על האישה לטובת אוצר המדינה לא גרם לה לשנות את עמדתה וגם פרסום פסק הדין עם שמה לא הפסיק את העיגון ואת איבוד שנות החיים של בני הזוג. אדרבה: האישה התבצרה בעמדתה ופתחה במלחמה כוללת המתנהלת בתוך מערכות המשפט, מחוץ לכותלי בית המשפט וגם כנגד בית המשפט.

בית הדין האזורי דן בבקשת הבעל להטיל על האישה מאסר. בהחלטת בית הדין על הטלת המאסר האריך בית הדין לדחות את טענותיה – הן את טענתה כי מי שמוכנה להתגרש לאחר שייענו כל דרישותיה הכספיות אינה נקראת מעגנת, הן את הטענה כי לא חלף מספיק זמן מעת הטלת ההגבלות, והן את הטענה הכוללת שאין להטיל סנקציות חמורות כאלו על אישה. בית הדין תיאר גם את הנזק הנגרם לבעל שבגיל שלושים ושבע כל שהות נוספת עלולה למנוע ממנו את זכותו להקים בית בישראל.

בית הדין בירר את הסמכות החוקית של בתי הדין לכפות את פסקי הדין לגירושין ושחרור הצד המעוגן – ללא הבחנה בין איש לאישה מלבד חובת השימוע ואישור נשיא בית הדין הגדול שהיא ייחודית לנשים. בית הדין תיאר את המאמצים הרבים שנעשו למנוע את הטלת צו המאסר על האישה; את העובדה שכל הצווים הקודמים, שהלכו מן הקל אל הכבד, לא הביאו לתוצאה הרצויה; ואת הסיבות לכך. בסופו של דבר החליט בית הדין על המאסר, כשהוא נותן לאישה ארכה לקבל את גיטה ולהימנע מן המאסר.

בית הדין שלח את החלטתו לאישור נשיא בית הדין הגדול.

השימוע

הנשיא, החתום מטה, הזמין את האישה לשימוע לפניו. האישה ביקשה טרם השימוע לערער על ההליך כולו אך בית הדין החליט כי עליה להפקיד ערבות לשמיעת הערעור כדי להבטיח שלא מדובר בערעור סרק שנועד להמשיך את העיגון והסירוב. הערבות לא הופקדה ולכן מדובר בשימוע בלבד.