מאמיט קסהון ואח' נ' משרד הפנים

 המשנה לנשיאה א' רובינשטיין - 

א.           עניינה של העתירה בבקשת העותרות 3–11 כי תוענק להן אזרחות ישראלית מכוח חוק השבות, תש"י-1950 (להלן חוק השבות או החוק).

רקע

ב.            העותרת 1 (להלן העותרת) והעותר 2 (להלן העותר) הם אם ובנה (ויחד, להלן העותרים) אשר עלו לישראל מאתיופיה בשנת 2001. העותרת עלתה מכוח סעיף 4א לחוק השבות כנכדה של יהודי (אבי אביה), והעותר נכנס יחד עמה ועוד בן נוסף, בהתאם לנוהל רשות האוכלוסין וההגירה 5.2.0027 "נוהל הטיפול במתן מעמד לנין של יהודי" (להלן נוהל נין של יהודי), המקנה מעמד לקטינים שהם נינים של יהודים, אשר נכנסו ארצה עם הורה זכאי שבות. העותרות 3–8 הן בנותיה של העותרת והעותרות 9–11 הן אחייניותיה, בנות אחיה המנוחים (ויחד, להלן העותרות); כולן נותרו באתיופיה. יצוין, כי על העותרות לא חל נוהל נין של יהודי, הגם שחלקן היו קטינות במועד עלייתה של העותרת, הואיל והיו נשואות בשעתו. 

ג.                   ברבות הימים פנו העותרת וקרובי משפחה נוספים למשיב, בבקשה להעלות את העותרות ארצה. בין השנים 2005–2007 נדחו הבקשות. נאמר, כי אין העותרות זכאיות שבות, שכן נולדו לאב נוצרי ולאם נוצריה מצד אמה, ובני זוגן נוצרים אף הם. ביום 13.6.08 פנו העותרים למשיב בבקשה דומה, וזו נדחתה ביום 24.6.08 בנימוק כי לא נמצא טעם לשנות מן ההחלטות הקודמות בעניין.

ד.                  ביום 9.8.11 נערכה פניה נוספת מטעם העותרים, בבקשה להעלאת העותרות לישראל. נטען, כי סבן של העותרות – אבי העותרת – מר קסהון וורקנך המנוח (להלןקסהון או המנוח), היה יהודי; וזאת אף שנישא לשתי נשים נוצריות, וחרף לחצים אשר הופעלו עליו בסביבתו, כי יתנצר. אשר על כן נטען, כי המשיב שגה בהחילו את נוהל נין של יהודי על העותרות, כיון שהן זכאיות שבות כנכדות של יהודי. למכתב הפניה צורפו תצהיריהם של העותרת וארבעה קרובי משפחה נוספים, אשר עלו לישראל זה מכבר – מר שלמה (לגסי) אווקה (להלן שלמה), גברת בליינש נגוסה (להלן בליינש), מר גדעון גולימה (להלן גדעון) ומר בהרו טשומה (להלן בהרו). נטען, כי על פי תצהירים אלה שמר קסהון על יהדותו לאורך חייו, ואף נקבר קבורה יהודית. משלא נענתה פנייתה, שלחה העותרת במהלך החודשים הבאים חמישה מכתבי תזכורת למשיב. בחודש יוני 2012 גם נערכה פניה מרוכזת מטעם המרכז לסיוע משפטי לעולים בשם יוצאי אתיופיה אשר ביקשו לעלות ארצה מכוח חוק השבות, וביניהם העותרות. ביום 11.7.12 נתקבלה תשובה מטעם המשיב ובמסגרתה נדחתה הבקשה בשלישית. נאמר, כי לא נמצא מקום לשנות מן ההחלטות הקודמות בעניינן של העותרות, נוכח בירורים שנערכו לגבי קסהון אשר העלו כי התנצר באתיופיה. כן הוטעם, כי אף העותרת הצהירה – במעמד עלייתה – שאביה הוא מזרע ישראל (קרי, אינו יהודי), ומשכך הוכרה כזכאית לשבות כנכדה מעיקרא. 

ה.                  במכתב מיום 20.2.13 חזרו העותרים על בקשתם, ובמסגרת זו צירפו שני תצהירים משלימים: האחד מטעמה של בליינש והשני מטעם העותרת. בתצהירה של העותרת נאמר, כי בתחקיר עלייתה הצהירה שאביה קסהון יהודי, ומאחר שאינה יודעת קרוא וכתוב לא היתה מודעת לתוכן המסמך אשר עליו חתמה, שלפיו הוא מזרע ישראל. פניה זו לא נענתה עד למועד הגשת העתירה; יצוין, כי ביום 4.6.13 שלחו העותרים מכתב תזכורת למשיב בנושא.

העתירה

ו.             ביום 30.7.13 הוגשה העתירה, ובמסגרתה נתבקש צו על תנאי אשר יורה על המשיב לנמק מדוע לא נעתר לבקשת העותרות לעלות לישראל מכוח סעיף 4א לחוק השבות. בראש וראשונה הוטעם, כי תכליתו של סעיף 4א – שנתוסף לחוק השבות בשנת 1970, כדי להרחיב את מעגל הזכאים ולמנוע פיצול משפחות – חלה בעניינן של העותרות ביתר שאת, נוכח נסיבות חייהן באתיופיה, אשר כללו נישואי "תערובת" בכפיה כחלק מביטויי האנטישמיות הרווחת במדינה. נטען, כי העותרות הרימו את נטל הראיה המוטל עליהן להוכחת זכאותן הלכאורית לשבות, כנכדותיו של יהודי. העותרים סבורים, כי התצהירים שהגישו בדבר יהדותו של קסהון עומדים ברף הראייתי הנדרש מיוצאי אתיופיה, אשר זכאותם נבחנת – ככלל – על בסיס עדותם של קרובי משפחה, נוכח היעדרו של מרשם אוכלוסין מרוכז במדינת מוצאם. מנגד, לשיטתם, לא עמד המשיב בנטל ההפרכה המוטל עליו, שכן בתשובתו מיום 11.7.12, אשר במסגרתה התיחס לראשונה לסוגית דתו של המנוח, הסתפק בתיאור כללי של מסקנתו לפיה התנצר, בלא ציון הראיות הספציפיות שעליהן התבסס.