מאמון נ' מועצה מקומית רמת ישי

פסק דין

תחילה הערה כללית: לצערי התיק הועלה בפניי ביום 6.9.12 כל זאת לאחר שהצדדים אחרו בהגשת סיכומיהם, ועל כן בשל לו"ז עומס הדיונים וכתיבה ניתן פסק הדין כעת.

נתוני רקע ועובדות

1. עניינה של תובענה זו הינה מחלוקת כספית בין מזמינת העבודות נשוא התביעה, הנתבעת – רשות מקומית, לבין התובע – קבלן שביצע את העבודות.

תיק זה הינו ההליך השלישי במספר בין הצדדים. ביום 3.6.04 תבע התובע את הנתבעת בבית משפט השלום בחיפה (ת.א 10790/04). לאחר הגשת התביעה הגיעו הצדדים להסכם פשרה שניתן לו תוקף של פס"ד (להלן: "הסכם הפשרה"). ביום 23.11.04 תבע התובע פעם נוספת את הנתבעת בבית משפט השלום בקריות (ת.א 5138/04) בסדר דין מקוצר. מאחר והתובע לא מילא אחר החלטות בית המשפט במועדן תביעתו נמחקה. בעקבות מחיקת התביעה התובע שב והגיש את תביעתו זו כאשר כאמור, תיק זה הוא ההליך השלישי בין הצדדים.

2. התובע הינו קבלן רשום לביצוע עבודות תשתית, בנייה, ביוב ופיתוח. הנתבעת הינה רשות מקומית - מועצה מקומית רמת ישי, אשר החליטה על ביצוע עבודות ברחוב השקמה, בניית צומת (בין רחוב יסמין לאלון) וביצוע מגרש כדור סל משולב (להלן: "העבודות"). בשנת 2003 פרסמה הנתבעת מכרז פומבי מס' 1/2003 לביצוע העבודות (להלן: "המכרז"). הצעתו של התובע מיום 20.05.03 ע"ס 2,358,525.24 ₪ (צמוד למדד 04/2003) התקבלה וביום 8.6.03 נחתם הסכם בין התובע לנתבעת לביצוע העבודות (להלן: "ההסכם"). מכתב התביעה עולה כי התובע החל בביצוע העבודות, אולם מסיבות שקשורות לנתבעת המסירה של העבודות נעשתה כעבור יותר משנתיים מגמר הביצוע. לאורך כל התקופה, התושבים השתמשו בכבישים ובכיכרות ובעבודות שבוצעו ע"י התובע שימוש מסיבי. למרות האמור, לאחר מסירת כל העבודות לא מצאה לנכון הנתבעת לשלם לתובע את יתרת התמורה שהגיעה לו לטענתו. התובע פנה בע"פ וכן בכתב לנתבעת כדי שהאחרונה תשלם את יתרת התמורה אולם נענה בשלילה וזאת מהנימוק כי זכותה של הנתבעת לקזז מאות אלפי שקלים בגין הפיגור בביצוע העבודות והיא שומרת את הכספים המגיעים לתובע ממנה ככספי פיצוי.

3. לטענת התובע הוא החל בביצוע העבודות לאחר החתימה על ההסכם ביוני 2003 כאשר העבודות בוצעו בפיקוח של הנתבעת ע"י מפקח מטעמה בשם בני גולדמן (להלן" "המפקח"). לאחר שביצע את רוב העבודות ברח' השיקמה, נמנעה הנתבעת מלשלם לו בטענה כי לא נותר כסף למועצה. מצב זה גרם לתובע למצוקה כלכלית קשה והוא נאלץ להגיש תביעה כנגד הנתבעת. התביעה בת.א 1079/04 הוגשה כאמור לבית משפט השלום בחיפה ובסופו של דבר הגיעו הצדדים לפשרה.

תביעתו זו של התובע מבוססת על יתרת חוב שהנתבעת חבה לו, לטענתו, בגין עבודות שביצע עליהן לא שולמה התמורה או לא אושרה התמורה (לטענתו שלא כדין) וכן על חלק מהסכום אותו הייתה אמורה לשלם הנתבעת בהתאם להסכם הפשרה אך לא שילמה.

4. הנתבעת כפרה בכל טענות התובע וטענה כי מאין כל ממש בתביעה וכי היא אינה חייבת לתובעת כל סכום שהוא ולהיפך התובע הוא שחייב לה כספים על פי ההסכם וזאת בשל איחורים במסירת העבודות. ביום 12.10 10 הגישו הצדדים רשימה של עובדות מוסכמות ופלוגתאות שסומנה צד/1.

לטענת התובע הנתבעת חייבת לו:

א. 117,926 ₪ נוספים בהתאם להסכם הפשרה אותו לא מילאה במלאו, ששמשו כעכבון מוסכם חלף ערבות בנקאית בגין עבודה אחרת.

ב. הפרש של 4,524 ₪ בין חשבון מס' 5 לחשבון מס' 6, 31,441 ₪ המהווים עיכבון מצטבר של 5% אותו המועצה מעכבת שלא בהתאם להסכם בין הצדדים:

ג. 43,992 ₪ עבור שברי אבן

ד. 14,286 ₪ עבור ביצוע של שוחות.

סה"כ תביעתו של התובע עומדת על סך של 212,171 ₪.

ה. פלוגתא נוספת היא ; הפרץ ההסכם ע"י התובע וחיובו בפיצויי המוסכם, כולל זכאות הנתבעת לקבלת הפיצויי.

ו. האם למעשה שילמה הנתבעת כספים (עודפים) ביתר לתובע.

אתייחס לפלוגתאות (צד/ 1) ואכריע בהן לפי סדרן.

הסכם הפשרה

5. לטענת התובע נקבע במפורש כי הנתבעת תשלם לו את הסכום שנקבע בהסכם בשתי חלופות, או מידיית כנגד ערבות בנקאית שימציא לה או לאחר שנה, לאחר תקופת הבדק, ללא כל תנאי. הנתבעת לא הכחישה לאמיתו של דבר את העובדה כי לתובע מגיע הסכום הנ"ל והיא טענה כי זכותה לקזז את הסכום מהפיצוי שמגיע לה בגין האיחור בהשלמת העבודה. התובע סבור כי הנתבעת חייבת לו את סכום הערבות וחילוט הסכום מהווה הפרה של ההסכם המקורי, של הסכם הפשרה וכן של פס"ד שנתן תוקף לאותו הסכם.