מאירה לוין נ' מדינת ישראל

השופט ס' ג'ובראן:

           כנגד המבקשת הוגש לבית-המשפט לתעבורה ברמלה כתב אישום, המייחס לה עבירה של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה (נוסח חדש) תשכ"א-1961 (להלן: הפקודה) וכן עבירה של גרימת נזק לאדם ולרכוש בניגוד לתקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה תשכ"א-1961 (להלן: התקנות).

           לפי הנטען בכתב האישום, ביום 20.12.2000, בשעה 18:00, נהגה המבקשת ברכב מסוג פונטיאק (להלן: הרכב), בכביש מס' 40 מכיוון רמלה לכיוון צומת בילו. המבקשת נסעה בנתיב הימני מתוך שלושת הנתיבים במסלול, אשר בכיוון נסיעתה.

           באותה שעה נהג במסלול הנגדי למבקשת, בנתיב השמאלי ביותר, מצומת בילו לכיוון רמלה, גיא לאו, במכונית מסוג דייהטסו (להלן: המכונית), כאשר עמו במכונית נסעו רחל וייס, גבע מסקין, ערן גיא ויובל בר.

           לפי הנטען בכתב האישום, במהלך הנסיעה לפתע, ללא כל סיבה, לא בלמה המבקשת את רכבה במועד ונהגה בצורה בלתי סבירה, סטתה שמאלה, חצתה את כל הנתיבים בכיוון נסיעתה, עלתה על אי-תנועה מוגבה המפריד בין שני מסלוליו של כביש 40, עברה למסלול הנגדי, פגעה במכונית מלמעלה, חצתה את יתר הנתיבים במסלול הנגדי, ולבסוף נעצרה בהתנגשות של רכבה בתוך תחנת הסעה לחיילים אשר מצויה במקום (להלן: התאונה). כתוצאה מהתאונה נהרגו גיא לאו וגבע מסקין ז"ל (להלן: המנוחים). בנוסף, נפצעו ערן גיא, רחל וייס ויובל בר ושתי המכוניות ניזוקו קשות.

ב

           ביום 25.12.03 הרשיע בית-המשפט לתעבורה ברמלה (כב' השופטת ר' טאובר) את המבקשת בגין העבירות שיוחסו לה בכתב האישום וקבע, כי עצם סטייתו של הרכב לנתיב הנגדי יוצרת חזקת רשלנות, אשר נטל הראיה להפריכה, עבר אל כתפי המבקשת. אולם, בית-המשפט קבע, כי לא הצליחה המבקשת להרים נטל זה. לפיכך, ביום 22.2.04 הטיל בית-המשפט לתעבורה ברמלה על המבקשת 18 חודשי מאסר, מהם 12 חודשים לריצוי בפועל והיתרה מאסר על תנאי למשך שנתיים. בנוסף, נשלל רישיונה של המבקשת למשך 15 שנה והוטל עליה קנס בסך 5,000 ש"ח.

           על הכרעת-הדין וגזר-הדין ערערה המבקשת לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

           ביום 22.12.04 דחה בית-המשפט המחוזי (כבוד סגנית הנשיא ד' ברלינר וכבוד השופטים ז' המר ו-י' שיצר) את הערעור ברוב דיעות כנגד דעתה החולקת של השופטת י' שיצר. בעשותו כן קבע, כי צדק בית-המשפט לתעבורה בהכרעתו וכי אין דרכן של מכוניות לסטות ממסלול נסיעתן. לפיכך קבע, כי הסטייה מצביעה על רשלנותה של המבקשת. עוד קבע בית-המשפט, כי אם ניתן היה ליצור קטגוריה נפרדת של ענישה משמעותית ומכאיבה, אשר ייחודית רק לעבירות הרשלנות - הדבר היה יכול להיות מועיל לחברה כולה. אולם, לרוע המזל, מכיוון שהדבר אינו כך, כל שנותר הוא לשקלל את נסיבותיו של כל מקרה עם תוצאותיו, לצד אינטרס הציבור בנוגע להעלאתה של נורמת הזהירות לצד הצורך במלחמה בקטל בדרכים. לאור האמור, קבע בית-המשפט המחוזי, כי במקרה של המבקשת השקלול מחייב ענישה הכוללת רכיב של מאסר בפועל.

           מכאן בקשת רשות הערעור שבפנינו.

           במקור, הפנתה המבקשת את בקשת רשות הערעור מטעמה הן כנגד הכרעת-הדין והן כנגד גזר-הדין. אולם, בדיון שנערך ביום 1.12.05, ובעקבות המלצת בית-המשפט, הודיע בא-כוחה, כי היא חוזרת בה מבקשתה בכל הנוגע להכרעת הדין וכי בקשתה תתייחס רק לעניין גזר-הדין.

           המבקשת טוענת בפנינו, כי לאור ההמלצות החד משמעיות של שרות המבחן בעניינה, להימנע מהטלת עונש של מאסר לריצוי בפועל, כמו גם לאור נסיבותיה האישיות, מן הראוי להטיל עליה עונש אותו ניתן לרצות בעבודות שירות, כפי שקבעה דעת המיעוט בעניינה, בבית-המשפט המחוזי. לטענת המבקשת, הגם שבית-משפט זה נעתר לבקשות מסוג זה במשורה, לטענתה, העונש שקיבלה חרף הנסיבות המיוחדות שבעניינה, לאור פסיקה קודמת במקרים הדומים בנסיבותיהם לזה שלה, מביא לתוצאה בלתי מוצדקת ומן הראוי להיענות לבקשתה. 

           מנגד, תומכת המשיבה יתדותיה בהכרעות הערכאות הקודמות ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור. לטענתה, אין לערוך דיון שלישי במקרה, אלא כאשר מתעוררת שאלה משפטית החורגת מנסיבות המקרה הספציפיות. לטענתה, אין המדובר בענייננו במקרה חריג שכזה. כמו-כן, דוחה המשיבה את טענות המבקשת וטוענת, כי ערעור על מידת העונש ותו לא - אינו מצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

           לאחר שעיינו בכל החומר שהונח בפנינו ושמענו את טיעוניהם של באי-כוח הצדדים בעל-פה, החלטנו לדון בבקשה כאילו שניתנה רשות ערעור וכאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.

           ככלל, רשות ערעור, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית. אולם, חרף זאת, מקובל עלינו, כי באותם מקרים חריגים, בהם השופט אשר דן בבקשת רשות הערעור חש, כי הצדק מחייב אותו לסטות מכלל זה ולהעניק יותר משקל לאינטרס הפרט, או-אז רשאי הוא השופט לתת רשות ערעור גם לעניין חומרת העונש. לעניין זה ראו את דבריו של כב' המשנה לנשיא דאז, השופט ש' לוין, בספרו תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד (תשנ"ט) בע"מ 182:

"קיימים מקרים נדירים ביותר שבהם תחושת הצדק שבקשת רשות לערער מעוררת לפני השופט הדן בה היא כל כך חזקה, עד שהוא יכול ליטול היתר לעצמו, לחרוג מהכללים, לתת לאינטרס הפרט משקל גדול יותר מכפי שמקובל בבקשות מהסוג הנדון, ולתת למבקש רשות לערער".

           לעניין זה ראו גם רע"פ 4954/90 אופיר זמיר נ' מדינת ישראל (לא פורסם), בו נקבע, כי:

"בעייה משפטית מיוחדת שתצדיק מתן רשות ערעור לבית המשפט הזה אינה קיימת במקרה דנן. בעייה אנושית-מצפונית שענינה האם הנסיבות של המקרה דנן - אישיותו של המבקש, מצבו המשפחתי, [...] - חייבו הרשעה ואם לאו, אכן מתעוררת".

           אמנם נכון הוא, כי בית-משפט זה אינו נוהג להתערב בשאלות הנוגעות לחומרת העונש. זאת ועוד, מקובל, כי אין מנוס, מקביעת עונש מרתיע בעבירות כגון גרם מוות ברשלנות, על מנת לשקף את החומרה הטמונה בעבריינות הכביש אשר אחראית לקורבנות רבים מספור. ואכן, על-פי רוב, מחייבת הרשעה בעבירה של גרם מוות ברשלנות השתת עונש חמור, הכולל הורדתו של הנהג, אשר ביצע עבירה זו, מן הכביש לתקופה ארוכה והשתת עונש מאסר בפועל. אולם כאמור, אין זהו כלל חלוט ובהחלט ייתכן, כי שיקולי צדק יעמידו בפנינו עילה להתערבות ולהקלה בעונש.