מאיר נ' מלכוב ואח'

פסק דין

בפניי תביעת לשון הרע.

1. התובע היה מנכ"ל עיריית ירושלים. במועדים הרלוונטיים לתיק זה, עמד התובע בפניי פרישה מן התפקיד. ביום 6.7.07, התפרסמה במקומון "ירושלים" (להלן – המקומון), היוצא לאור על ידי הנתבעת 4, כתבה פרי עטה של הנתבעת 1. המדובר בראיון עם התובע, אשר הוכתר, בכותרת מעל כותרת הכתבה, במלים "ראיון פרידה". בכותרת הכתבה מובאים במירכאות ובהבלטה דברים המיוחסים לתובע, לפיהם אמר כי "מבחינתי להעליב מדי פעם זה כלי עבודה". המילה "להעליב" הופיעה במקור בצבע אדום. הדברים האמורים מובאים פעם נוספת גם בגוף הכתבה. התובע מכחיש כי אמר את הדברים. התביעה סבה בעיקרה על דברים אלה. היא סבה גם על הבהרה שפורסמה על ידי הנתבעים שבוע אחרי הפרסום המקורי. להבהרה האמורה אדרש בהמשך.

2. (א) לשון הרע. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע מגדיר לשון הרע כך:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם

2) ) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, משלח ידו או במקצועו"

(ב) השאלה האם ביטוי פלוני הוא בבחינת לשון הרע היא שאלה פרשנית. לעניין זה נפסק, כי "...יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו, לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר. כלומר, יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת... יש לשלוף מתוך הביטוי את פרשנותו הסבירה, ולברר האם מדובר בביטוי הגורם להשפלת אדם פלוני בעיני האדם הסביר" (דברי כב' הנשיא ברק בע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ' פ"ד נח(3) 558).

(ג) הדגש לעניין זה הוא על מבחן אובייקטיווי. השאלה היא, "מהו המובן שהאדם הסביר והרגיל היה מייחס לפרסום, והאם היה באותו מובן כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע. בהתאם לכך, אין חשיבות לכוונת המפרסם או לדרך בה הובן הפרסום על-ידי הטוען לפגיעה בו" (דברי כב' השופטת ביניש בע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607). בפרשת הרציקוביץ נפסק עוד, "כאשר בית המשפט נתקל בקושי פרשני, עליו להעדיף את הפרשנות לפיה הביטוי אינו מהווה לשון הרע" (שם, בפיסקה 13).

3. אמירה המיוחסת לאדם, המובאת במירכאות, יכולה להוות לשון הרע עליו. אמירה כזו נתפסת ברגיל, במבחן האדם הסביר, כטענה (משתמעת) בעובדה, כי אותו אדם אכן אמר את הדברים (ראו פסק דינו של בית המשפט העליון של ארצות הברית בפרשת Masson v. New Yorker Magazine Inc. 501 U.S. 496 (1991) at p. 511). לעניין זה נפסק, כי שימוש בציטוט בלתי נכון מפיו של אדם יכול לפגוע בשמו הטוב באחת משתי דרכים עיקריות. ראשית, תוכנו של הציטוט יכול שיכלול אמירה עובדתית לא נכונה על הדובר, אשר על פי תוכנה פוגעת בשמו הטוב (שם, שם). דוגמה לכך היא טענה, המופיעה בציטוט, לפיה האדם המצוטט קושר את עצמו להתנהגות שיש בה חוסר יושר. שנית, עצם ייחוסם של הדברים לאדם יכול לפגוע בשמו הטוב, שכן דרך אמירת הדברים, ולעתים עצם אמירתם, יכולים ללמד על תכונה שלילית של הדובר (שם, שם). זאת ועוד, במבחן האדם הסביר, ניתן משקל יתר לציטוט הבא מפיו של אדם, אשר יש בו הודאה בדבר מה שלילי, לעומת דברי ביקורת המושמעים עליו על ידי אדם אחר. לעניין זה צויין בעניין Masson הנ"ל, כי

“A self-condemnatory quotation may carry more force than criticism by another. It is against self-interest to admit one’s own criminal liability, arrogance, or lack of integrity, and so all the more easy to credit when it happens” (at p. 512)

4. על פי אמות מידה אלה, יש בדברים עליהם סבה התביעה משום לשון הרע על התובע. יוחס לתובע כי העיד על עצמו, שלשיטתו ועבורו, העלבת אנשים מעת לעת הינה כלי עבודה ניהולי. יש בכך כדי להאיר את אופיו של התובע באופן שלילי. יש בכך גם כדי לייחס לתובע דרך פעולה שיטתית ומודעת, שעניינה פגיעה בזולת כדרך להשגת מטרות. בנסיבות אלה, הן המעשים המיוחסים לתובע באמירה שפורסמה, והן עצם אמירת הדברים המיוחסת לו, פוגעים בשמו הטוב. בכל אלה יש כדי להשפיל את התובע בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; לבזותו בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; וכדי לפגוע במשרתו ובמשלח ידו. הדברים אמורים ביתר שאת, נוכח העובדה שהדברים נבחרו לשמש ככותרת לראיון אשר בא לסכם כהונה של ארבע וחצי שנים של התובע בתפקיד בכיר, ועבודה בעירייה במשך 13 שנים. האופן בו נעשה שימוש בדברים נוטה להאיר באור שלילי את כל פועלו של התובע.

5. מסקנה זו אינה משתנה גם נוכח ראיות מהן עולה, כי התובע לא נמנע, בשורה של הקשרים, מנקיטת לשון פוגענית, בוטה או מעליבה בשיג ושיח שלו עם עובדים מסויימים בעירייה. המדובר, כעולה מן החומר שבפניי, גם בעובדים בכירים. הראיות העיקריות שהוצגו בהקשר זה הן אלה:

(א) עדות מבקרת העירייה, הגב' שלומית רובין (ראו לדוגמא בעמוד 12 לפרוטוקול). לעניין זה צורפו גם תכתובות, ובהן דבריה לתובע במכתב נ/2. ראו בהקשר זה גם נספחים ה, ו, ז לתצהיר הנתבעת; כן ראו מוצגים נ/1, נ/4, נ/6, מכתבים למבקרת, הכוללים גם אמירות בוטות של התובע.

(ב) נ/8, מכתב יו"ר ועדת הביקורת של העירייה, מר פפה אללו, לעניין פגיעה נטענת של התובע במזכיר העירייה, מר נתן מנצור. לעניין זה צורף גם נ/13, תמליל של ישיבת ועדת ביקורת של העירייה אליו מפנה נ/8. יצויין, כי בניגוד לנטען בנ/8, אין בתמליל אמירות פוגעניות של התובע במר מנצור. מר מנצור טוען בו, לעומת זאת (בעמוד 27) כי התובע במשך שלוש שנים וחצי עושה לו "רצח אופי", ומשמיץ אותו (בעמוד 28). התובע בחר לא להתייחס לאמירות אלה, וציין כי אין לו דבר אישי נגד מר מנצור, וזה אינו נושא הדיון מבחינתו (שם).

(ג) נספח ב' לתצהיר הנתבעת, מכתב של התובע ליועץ המשפטי של העירייה במועדים הרלוונטיים, עו"ד שמואל חביליו. במכתב נכתב בין היתר, "הגדשת את הסאה", "מסכת של התפתלויות", "התנהלותך האישית והתפקודית שהפכו לכולנו לזרא", "אצלך הכל דחוף: שם קוד לחוסר סדר, אי קביעת סדרי עדיפויות ובלגן המאפיינים את דרך פעולתך", "מעבירה אותך על דעתך הניהולית", "בולמוס הכתיבה הבלתי נשלט", "דחף ילדותי בלתי נשלט". למכתבים דומים, חריפים פחות בתוכנם, ראו נ/9, נ/10, נ/11, נ/12. אציין, כי עו"ד חביליו העיד בהליך שבפניי.

(ד) דברים של מר צביק'ה צ'רניחובסקי, על כך שהתובע זקוק לסדנא ביחסי אנוש (פרוטוקול, עמוד 21; נספח יא' לתצהיר הנתבעת מר צ'רניחובסקי העיד לעניין זה כי התובע היה יכול לעבוד בשיטה פחות מעליבה ופחות פוגעת, ולעדן את סגנונו (בעמוד 21). ).

מר צ'רניחובסקי העיד לעניין זה כי התובע היה יכול לעבוד בשיטה פחות מעליבה ופחות פוגעת, ולעדן את סגנונו (בעמוד 21).

(ה) דברים חריפים שכתב התובע למר קובי ברטוב, מנהל אגף בעירייה (נ/ הוצגו בהקשר זה גם דברים של חבר מועצה בשם מאיר תורג'מן בישיבת מועצה בשנת 2006 (נספח ט' לתצהיר הנתבעת). הוא נוקב בשמו של עובד עירייה בשם רמי יפה שנפגע מן התובע, ובשמו של ראש מינהל קהילתי בשם אלי בן חמו, אשר הלין על התנהגות "בוטה, בלתי עניינית ומשפילה" של התובע. בהצעתו של תורג'מן לסדר היום (ממנה חזר בו בדיון), להעביר את התובע מתפקידו, כתב על יחסי עבודה גרועים של התובע עם גורמים רבים (נספח י' לתצהיר האמור). בדבריו במועצה יצק מר תורג'מן תוכן ממשי לדברים רק במקרים הנזכרים. 14). בין היתר כתב התובע למר ברטוב כי הוא "מנהל בלתי לויאלי, ..... דרך עבודתו חתרנית, ואינה נפגשת עם שום אמת מידה אתית של ניהול ציבורי".