מאיר נ' מדינת ישראל

החלטה

בפני בקשה להורות על ביטול פסילה מנהלית של רישיונו של המבקש, אשר הוטלה על המבקש ביום 21/1/11 בשל חשד לעבירה של נהיגה בשכרות.

2.על פי הנטען בהזמנה לדין וכתב אישום, ביום 21/1/11 בשעה 02.30 נהג המבקש ברכבו ברח' המדע ברחובות בהיותו שיכור, בכך שבדוגמה של אויר נשוף שלו נמצא כי ריכוז האלכוהול של 690 מיקרוגרם.

3.ב"כ המבקש כפר בקיומן של ראיות לכורה, עוד טען כי השימוע שערך הקצין הנו פסול, שכן הקצין הפוסל היה גם מפעיל המכשיר למדידת אלכוהול – כך שמדובר בניגוד עניינים, שגרם לפגימת יכולתו לבחון את סוגית הראיות לכאורה. ועובדה זו מצדיקה ביטול החלטת הקצין.

4. ב"כ המשיבה התנגדה לבקשה וטענה כי יש ראיות מוצקות בתיק, הן לגבי ראיות לכאורה, והן לגבי מסוכנות. כמו כן טענה שאין כל ניגוד אינטרסים ובשלב זה יש לבחון האם הקצין פעל כנדרש.

מצאתי לנכון לדון תחילה בטענתו של ב"כ המבקש, שבהחלטה נפל פגם, שכן הקצין שמדד את ריכוז האלכוהול הנו גם הקצין הפוסל בשימוע.

הלכה פסוקה היא, כי:

"יש להפריד במסגרת הביקורת השיפוטית על החלטה מנהלית בין שני מישורים:

המישור הראשון - הפגם בהחלטה. המישור השני - נפקות הפגם.

במישור הראשון על בית המשפט לבדוק ולקבוע אם נפל פגם בהחלטה: פגם של חוסר סמכות, הפרה של זכות הטיעון, ניגוד עניינים, שיקולים זרים וכיוצא באלה. אם קבע בית המשפט, במישור הראשון, שנפל פגם בהחלטה, או אז עליו לשקול, במישור השני, את נפקות הפגם, כלומר, את הסעד הראוי...

ואפשר... שבית המשפט יקבע, על אף הפגם, כי ההחלטה תקפה ומחייבת כאילו לא נפל בה פגם. כך לגבי כל סוג של פגם, לרבות פגם של חוסר סמכות...

ואם פגם של חוסר סמכות אינו מחייב את המסקנה שההחלטה המנהלית בטלה מעיקרה, אלא המסקנה תלויה בנסיבות, קל וחומר כך בפגמים אחרים ..."

(רע"פ 4398/99 – עינת הראל נ. מדינת ישראל, פ"ד נד (3), 637, סעיף 7 לפסה"ד).

לאור האמור, גם אם נכונה טענת המבקש, כי עקב היות קצין המשטרה בשימוע, מפעיל הינשוף נפגעה זכותו לשימוע הוגן (ואציין שאיני סבור כך), הרי שגם לאור ההלכה בדבר בטלות יחסית, אין לפסול את החלטת קצין המשטרה בשל כך בלבד, אלא יש גם לבדוק את נפקות ניגוד העניינים במקרה הנדון, ובית המשפט רשאי לבחון, האם יש בטענותיו של המבקש כדי לשכנע את קצין המשטרה שלא להורות על איסור שימוש והאם יש בהן כדי לשנות את ההחלטה המנהלית לגופה.

כפי שיפורט להלן, אין בטענותיו כדי לשנות את החלטת קצין המשטרה.

תחילה אציין כי ע"פ הרישום בטופס השימוע, המבקש לא אמר מילה במהלך השימוע ואף סרב לחתום על הטופס, ניתן היה אולי לתהות בעניין, אך כבר בדיון בפני התברר כי בשימוע מקביל, לעניין השבתת הרכב, בפני אותו קצין, באותו זמן, כן נרשמה גרסת המבקש והקצין החליט שלא לאסור את השימוש ברכבו – הנה כי כן, אין ספק שהקצין שמע, בחן, והחליט לקבל את טענת המבקש. למעשה בכך הוכיח כי שקל באופן רציני ואמיתי את טענות המבקש ואף הכריע לטובת בקשתו, כך שבפועל לא הזיק אותו ניגוד האינטרסים כפי שנטען, לעניין השבתת הרכב, ובפועל מוחלשת טענה זו לעניין רישיון הנהיגה.

כיוון שלא נרשמה ולו מילה אחת מפיו של המבקש בשימוע לעניין רישיון הנהיגה, השאלה העומדת עתה לבחינה בפני ביהמ"ש הינה, האם יש יסוד להחלטת קצין המשטרה לפסול רישיון הנהיגה של המבקש, גם לאור טענות שהעלה המבקש לאחר מכן, בבקשה בכתב ובדיון בבית המשפט.

כפי שעולה מעיון חומר החקירה בתיק, ישנן ראיות לכאורה למכביר, המבקש נצפה נוהג, נעצר ע"י שני שוטרים (שאיש מהם אינו הקצין הפוסל), נראה רדום, נדף מפיו ריח אלכוהול חזק, נמצאה אינדיקציה לשכרות במכשיר הנשיפון, עוכב לבדיקה, תוך הקפדה על דרישות הבדיקה, נערך לו מבחן ביצוע שבמהלכו לא הצמיד העקב לאגודל והתרשמות הכללית של השוטר הייתה שהנהג נראה תחת השפעת אלכוהול כבדה ורק לאחר מכן הועבר לידי הקצין שערך את בדיקת הינשוף, תוך ציון ההקפדה על הדרישות ונמצאה הכמות כאמור מעל, – הנה כי כן ישנם ראיות לכאורה.

כאמור אין ספק בקיומן של ראיות לכאורה ואין ספק במסוכנות הנובעת מנהיגה בשכרות, כך שניתן לומר בברור שצדק קצין המשטרה כאשר ראה בנהיגת המבקש באופן זה, כנהיגה המסכנת את ציבור המשתמשים בדרך.

אוסיף אציין, כי המבקש נוהג משנת 1992 ולחובתו 11 הרשעות בתחום התעבורה מהן אי ציות לרמזור אדום ואי ציות לתמרור ב-37, עצור.