מאיה מועלם נ' ארמונד אבוטבול ואח'

פסק דין

רקע

מונחת לפניי תביעתה של הגב' מועלם מאיה, ילידת 1969 (להלן:"התובעת") לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לה ביום 10.12.05 עת צעדה ברחוב מבצע קדש ברמת גן במתחם החנייה של קניון איילון ופגע בה רכב בעל מ.ר 4431125 (להלן:"התאונה"). כתוצאה מהתאונה נפלה התובעת על ברכיה וראשה נמחץ בין הרכב הפוגע לרכב חונה. ממקום התאונה פונתה התובעת לבית החולים בילינסון שם טופל שבר באפה וכן נמצאה חבלה בפנים והמטומה בגבה. מר אבוטבול ארמונד (להלן:"הנתבע 1") היה הנהג ברכב הפוגע. הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ היא חברת הביטוח אשר ביטחה את הרכב הפוגע בזמנים הרלוונטיים (להלן:"הנתבעת").

בקדם משפט שהתקיים ביום 01.07.09 בפני כב' השופטת מ' שריר הודתה הנתבעת בחבות.

לאחר שהוגשו תחשיבי נזק מטעם הצדדים ומשפרשה השופטת שריר לגמלאות והתיק הועבר לטיפולי, הצעתי ביום 17.06.10 לצדדים להגיע להסדר פשרה עם סכומי מינימום ומקסימום או בהעדר הסדר להסמיך את בית המשפט לפסוק על פי סעיף 4(ג') לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה-1975 (להלן:"חוק הפלת"ד"). בהודעה מטעם התביעה מיום 14.07.10 נכתב כי לא עלה בידי הצדדים לסיים את התיק בפשרה ומשכך קבעתי את התיק לישיבת הוכחות. ביום 02.03.11 התקיימה ישיבת ההוכחות הראשונה בה העידו מר מועלם רונן, בעלה של התובעת והתובעת בעצמה. ב"כ הצדדים ביקשו לקבוע מועד לישיבת הוכחות נוספת שכן אחת המצהירות מטעם התביעה לא הגיעה להעיד וכן המומחה הרפואי בתחום א.א.ג הודיע מבעוד מועד כי לא יוכל להגיע. בהחלטתי בסיום ישיבת ההוכחות לאחר ששמעתי את עדות התובעת הבהרתי כי אני סבור שמן הראוי שאציע לצדדים סכום שעל בסיסו יוכלו להגיע להסדר כבר בשלב זה ובכך יחסך מן הצדדים עינוי דין נוסף , הוצאות והמשך הליכים כמו כן הודעתי כי במידה והצדדים לא יצליחו להגיע להסדר המוצע תתקיים ישיבת הוכחות נוספות. משלא השכילו הצדדים להגיע להסכם קבעתי את התיק לישיבת הוכחות נוספת שהתקיימה ביום 01.12.11 בה העידה הגב' ג'נט מועלם. על פי בקשת ב"כ התובע קבעתי את התיק לישיבת הוכחות נוספת בה יעיד המומחה אולם ב"כ התובע חזר בו מבקשתו וב"כ הצדדים סיכמו את טענותיהם בע"פ.

משאין מחלוקת בין הצדדים באשר לשאלת החבות בהיות התאונה תאונת דרכים כמשמעה בחוק הפלת"ד אעבור לדון לעניין הנכות והנזק.

הנכות הרפואית

ביום 20.02.08 מינתה כב' השופטת שריר את פרופ' שלמה טייכר כמומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום הפה והלסת וכן את ד"ר יוסף בלום כמומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום אף-אוזן-גרון (להלן:"א.א.ג"). בהחלטתה מיום 01.09.09 קבעה השופטת שריר כי לאחר עיון במסמכים הרפואיים הרי שיש ראשית ראיה למינוי מומחה רפואי גם בתחום האורטופדיה ומינתה בתחום זה את ד"ר דוד הנדל.

פרופ' טייכר כתב בחוות דעתו כי כתוצאה מהתאונה סובלת התובעת מ-whiplash injury וכי פגיעה מסוג זה מערבת הן את אזור הצוואר והן את מערכת הלעיסה. עוד כתב המומחה כי התובעת סובלת מ-internal derengment ועברה סדרה של טיפולים פיזיותרפיים אשר שיפרו את תפקוד המערכת. המומחה שבדק את התובעת קבע כי היא מציגה פתיחת פה של 49-50 מ"מ עם תנועות חופשיות לכל הכיוונים אך התנועות מלוות ב'קליקים' ובכאבים ועל כן כתב כי מצבה מתאים לנכות רפואית צמיתה בשיעור 5% על פי סעיף 73(2)(א)(II) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז – 1956 (להלן:"תקנות המל"ל") באופן מותאם.

המומחה לא נחקר על חוות דעתו ומשב"כ הצדדים לא טענו לעניין הנכות הרפואית בתחום הפה והלסת ומשלא מצאתי כל סיבה לסטות מחוות דעתו של פרופ' טייכר אני מקבל את חוות הדעת כלשונה וקובע כי לתובעת נותרה נכות רפואית צמיתה בתחום הפה והלסת בשיעור 5%.

ד"ר בלום התייחס בחוות דעתו המלומדת לשתי תלונות עיקריות של התובעת: טנטון וסחרחורות. לאחר הסבר ארוך ומפורט כתב ד"ר בלום כי הוא אינו רואה אפשרות להעניק נכות בשל תלונת הטנטון מאחר ולמרות שקיים תיעוד רפואי תוך זמן סביר מאירוע התאונה הרי שאין תיעוד לכל ניסיון טיפול ואין עקומת שמיעה אשר תתמוך בתלונה. גם לעניין תלונת התובעת לסחרחורת כתב המומחה כי התלונה מתועדת אולם אין לתלונה כל המשכיות מעבר לחודשיים ואין כל ניסיון לבירור התלונה ואין תמיכה לטענה מבדיקות התפקודים הוסטיבולריים. ד"ר בלום התייחס גם לתלונות נוספות של התובעת: באשר לתלונה על רגישות למגע באף כתב המומחה כי הרגישות היא תוצאה של השבר ואין לה למעשה משמעות מעשית ואשר לתלונה אודות גוש רירי היורד לעיתים מהאף כתב המומחה כי גם תלונה זו לא ניתנת לכימות והוסיף ש"אין לי לגביה הסבר כפי שלא היה לרופא המטפל". ד"ר בלום קבע, אם כן, כי לתובעת לא נותרה נכות רפואית צמיתה כתוצאה מהתאונה.

התובעת לא השלימה עם מסקנות חוות הדעת. ב"כ התובעת טען כי בחוות הדעת מציין המומחה מספר פעמים כי לתובעת אובחנה סטייה של מחיצת האף והצרה של הנחיר השמאלי וכן תלונות חוזרות לגבי רגישות בגשר האף. בנוסף צויין כי התובעת פנתה לרופאים מספר פעמים בדיווחים על טנטון וסחרחורת ומשכך הרי שניתן לראות 'רצף טיפולי'. עוד טען ב"כ התובעת המלומד, כי בחוות הדעת כתב המומחה "האף עצמו ישר ואין בו כל עיוות או כיעור אם כי הוא שונה מהאף טרם לתאונה שהיה נראה יפה יותר" אולם למרות ממצאים אלה בחר המומחה שלא להעניק נכות צמיתה ולא התייחס לצורך לבצע ניתוח פלסטי. ב"כ הנתבעת טען כי מאחר והתביעה מתבררת בהתאם לחוק הפלת"ד מבחינה רפואית מה שקובע הן חוות הדעת של המומחים שמונו מטעם בית המשפט ועל כן כל טענה רפואית אחרת אין בה כדי להוסיף מעבר לכתוב בחוות הדעת ומשהתביעה ויתרה על חקירתו של ד"ר בלום הרי שחוות הדעת כפי שהוגשו – לא נסתרו.

לאחר שעברתי בעיון על חוות דעתו המפורטת של המומחה בתחום א.א.ג סבורני כי אין מקום לסטות מקביעותיו. המומחה כאמור לעיל לא נחקר בסופו של יום ובמאמר מוסגר אציין כי מסופקני באם חקירה בפועל הייתה מביאה לשינוי בעמדתו או בעמדתי.

ד"ר הנדל כתב בחוות דעתו כי בחדר המיון ערכו לתובעת צילום חזה וצלעות –שפורש כתקין וכי כעבור שלשה ימים פנתה התובעת לד"ר להב, אורטופד שתיעד כאבים בצוואר עם ספזם שרירי ורגישות ללחץ והמליץ על מיפוי. אולם המיפוי לא בוצע מאחר והתובעת הניקה באותו זמן. עוד כתב המומחה כי ד"ר להב מצא ממצאים דומים בחודש פברואר 2006. בחודש אוקטובר 2006 עקב הימשכות כאבי הצוואר הופנתה התובעת לביצוע בדיקת הולכה עצבית. בעקבות בדיקת ההולכה כתב ד"ר להב "רדיקולופטיה בעצב דורסל סקפולר משמאל" והפנה את התובעת לפיזיותרפיה. המומחה מציין כי בסיכום הטיפול הפיזיותרפי נכתב כי נמצאה הקלה בכאבים, הפחתה בכאבי הראש ושיפור התיפקוד. עוד ציין המומחה כי ביולי 2009 ביצע התובעת CT צווארי נוסף שהדגים בלט דיסק וכי ייתכן שהבלט בחוליה C3-4 לוחץ קלות על חוט השדרה וכי השאר תקין. עוד ציין המומחה כי נמצאה מגבלת תנועה שנגרמת בחלקה מכאב בעמוד השדרה הצווארי אולם במספר הדמיות שבוצעו לא נתגלתה חבלה.

המומחה כותב בסיומה של חוות דעתו כי "הממצאים הם סובייקטיביים ואף התלונות הן סובייקטיביות אך התרשמתי מאמינות הנפגעת ומסבל אמיתי" המומחה כתב כי לתובעת 5% נכות רפואית צמיתה בתחום האורטופדי על פי מחצית תקנה 37(5)א' לתקנות המל"ל.

גם ד"ר הנדל לא הוזמן להעיד וב"כ הצדדים לא טענו לעניין הנכות הרפואית כפי שנכתבה בחוות דעתו. משלא מצאתי כל סיבה לסטות מחוות דעתו של ד"ר הנדל אני מקבל את חוות הדעת כלשונה וקובע כי לתובעת נכות רפואית צמיתה בתחום האורטופדיה בשיעור 5%.

לאור כל האמור לעיל נכותה הרפואית הצמיתה והמשוקללת של התובעת כתוצאה מהתאונה תעמוד בשיעור 9.75%.

הנכות התפקודית

בתחשיב הנזק המעודכן מטעם התביעה נכתב כי התובעת סובלת מכאבים וממגבלות בגבה וצווארה, טינטון וכאבים במפרק הלסת וכי למכלול מגבלות וכאבים אלו שורת תופעות נלוות : כאבי ראש, סחרחורות ובעיות שינה קשות. כן נטען כי התובעת מתקשה בפתיחת פיה וסגירתו ומתקשה להחזיר את התנועתיות ללסתות לאחר שנת לילה. עוד נטען כי בשל הפגיעה בצווארה ובגבה התובעת מתקשה לישון על צידה השמאלי ולעיתים אף מתעוררת מהכאב. עוד נכתב בתחשיב הנזק כי במסגרת עבודתה נדרשת התובעת לפגישות אינטנסיביות עם לקוחות, נסיעות, שיחות ועבודת ניירת כמו כן נטען כי התובעת נדרשת לנהל משק בית בנוסף לגידול הילדים.

התובעת תיארה בעדותה את סיבלה ואת מגבלותיה והדברים נתמכים גם בעדותו של בעלה. באשר לנכות בתחום הפה והלסת טען ב"כ התובעת כי פגיעה זו אולי נראית פגיעה של מה בכך אולם בפועל היא טורדנית ומפריעה יום יום, גורמת לכאבים ולבעיות שינה וחוסר ריכוז ועל כן נכות זו היא תפקודית לכל דבר ועניין. ב"כ התובעת טען כי על בית המשפט לקבוע כי נכותה התפקודית של התובעת תעמוד לכל הפחות בשיעור 10%.