מאזוז נ' עירית באר שבע- היועץ המשפטי לעיריה ואח'

החלטה

בפני בקשות הנתבעים 3 – 1 להכרה בחסינותם כעובדי ציבור ולסילוק התובענה כנגדם על הסף וכן בקשה להתיר ייצוג ע"י עו"ד.

בהתאם לסעיף 7 ג'(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] משהוגשה בקשה להכרה בחסינות כאמור, תצורף הרשות הציבורית להליך כנתבעת, ככל שזו לא צורפה

במקרה דנן הרשות הציבורית הרלבנטית הינה עיריית באר שבע ולפיכך הנני מורה על צירופה כנתבעת מס' 5 לתובענה.

באשר לבקשה להכרה בחסינות הנתבעים 3 – 1 .

לאחר שעיינתי בבקשה ובהודעות יועמ"ש עיריית באר שבע אשר צורפו לה וכן בתגובת התובע, אשר ציין את הסכמתו למתן החלטה בבקשות דנן טרם מועד הקבוע לדיון, מצאתי כי יש להיעתר לבקשה להכרה בחסינות הנתבעים 3 – 1 ולדחיית התביעה כנגדם על הסף, מהמטעמים שיפורטו להלן:

כאמור בסעיף 7א'(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] הכלל הוא כי לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור בגין מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו כעובד ציבור, אלא אם מתקיים החריג לכלל והוא כי המעשה האמור נעשה מתוך כוונה לגרום נזק או תוך שוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור.

לצורך החלטתי עיינתי כאמור לעיל בבקשות ותגובות הצדדים וכן בכתב התביעה מטעם התובע ולא מצאתי כי בנסיבות המתוארות בו מתקיים החריג לכלל.

כפי העולה מכתב התביעה, עילת התביעה הינה שני דוחות חניה אשר ניתנו לגב' גאולה נגר בגין רכב שבבעלות התובע המשמש כמונית ברישיון ( "מס' ירוק" ) שבבעלות הגב' נגר. דוחות אלה ביקש התובע תחילה לבטל בפניה לאגף הפיקוח – מחלקת החניה, בטענה כי בעת הינתנם חנה בתחנת מוניות.

משבקשתו נדחתה, בטיעון כי החניה מותרת אך למוניות הרשומות באותה תחנה, פנה התובע בשנית, לאחר כחודש וחצי, בבקשה נוספת לביטולם או להסבתם על שמו, תחת הגב' נגר ולחילופין, לעמוד לדין בגינם.

משחלפה תקופה ממושכת בת 18 חודשים, במהלכה לא נתקבלה כל תשובה, סבר התובע כי הדוחות בוטלו ולפיכך הופתע עת נתקבלה בידי הגב' נגר התראה בגינם בטרם נקוטת הליכי הוצאה לפועל.

משכך פנה התובע פעם נוספת בכתב ביום 30.07.08 לאגף הפיקוח העירוני, כמפורט בסעיף 9 לכתב התביעה , תוך משלוח העתק לנתבעים 2 – 3 , אשר לטענת התובע לא נענו כלל.

משנתקבלה ביום 07.04.10 התראה נוספת מטעם מדור הפיקוח העירוני, באמצעות חב' מ.ת.א.ר בע"מ ( אשר הנתבע מס' 4 הינו מנהלה) , נערכה פניה בכתב מיום 23.04.10 לידי הנתבע מס' 1 בו פירט התובע את השתלשלות הדברים, כטענתו ומשלא נתקבל מענה לפנייתו, הגיע התובע למשרדו של הנתבע 1 ביום 03.06.10 ומסר העתק פנייתו באופן אישי. בתשובה נתקבלה בידי התובע ביום 21.06.10 החלטת הנתבעת 3בבקשתו , לה צורפה דרישה עדכנית לתשלום .

לטענת התובע בסעיף 17 לכתב התביעה מתוך כל האמור לעיל עולה תמונה של אי התייחסות , זלזול ואף התעללות מכוונת , כדבריו, בו ע"י הנתבעת מס' 5 , באמצעות חברת מ.ט.א.ר בע"מ.

יצויין כי הן הגב' נגר והן חב' מ.ט.א.ר בע"מ אינם צד לתובענה.

מכל האמור לעיל עולה כי אך פניית התובע מיום 30.07.08 לוותה בפניה אישית לידי הנתבעים 2 – 3 גם זאת תוך כיתובם כמקבלי העתק הפניה וכן פנייתו מיום 23.04.10 לנתבע מס'1 , לאחר שנמסרה באופן אישי במשרדו, נענתה בעקיפין, באמצעות משלוח החלטת הנתבעת מס' 3 .

הנה כי כן עולה בבירור כי לתובע לא היה כל קשר אישי בלתי אמצעי עם מי מהנתבעים 2 – 3 והטרוניה אותה מעלה, כאמור בסעיף 17 לכתב התביעה, מופנית למעשה כלפי הנתבעת מס' 5 וכן חב' מ.ט.א.ר בע"מ ,הפועלת מטעמה , אשר אינה צד לתובענה.

אין להסיק מטענת התובע למחדל באי מענה לפניותיו מיום 30.07.08, כמפורט לעיל, כמעשה אשר נעשה ביודעין תוך כוונה לגרום נזק, או תוך שוויון נפש לגרימתו, על ידי הנתבעים 3 – 2 באופן אישי, קל וחומר נכונים הדברים ביחס לנתבע מס' 1 אשר בסמוך למסירת פניית התובע באופן אישי במשרדו , נשלחה החלטת הנתבעת מס' 3 לידי התובע.

בסיכומו של דבר הנני קובע כי בנסיבות הנטענות על ידי התובע, כמפורט לעיל, אין כדי לקיים את החריג לכלל האמור בסעיף 7א( א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ולפיכך הנני מורה על דחיית התביעה על הסף כנגד הנתבעים 3 – 1.

לאור החלטתי כאמור בסעיף 13 לעיל, מתייתר הצורך להכריע בבקשת הנתבעים 3 – 1 לייצוג על ידי עו"ד בתובענה ולפיכך הנני מורה על מחיקתה.