מאור נ' משרד האוצר – הרשות לזכויות ניצולי השואה

בשם העוררת: עו"ד דוד ידיד

בשם המשיבה: עו"ד שרה שהם; עו"ד עודד סמל

פסק דין

1.בתצהיר, שנחתם בידי העוררת ביום 25.10.10, נרשם בלשון קצרה ותמציתית כי במועד כלשהו במהלכה של מלחמת העולם השנייה – התאריך לא נרשם – היא גורשה עם משפחתה מעיר הולדתה חרלאו שברומניה לבוטושאן אשר בצפון-מזרח המדינה. בבוטושאן עבדה אמהּ של העוררת, במשתמע בעבודה כפויה, וזו התלוותה אל האֵם בעבודתה. ברישא לתצהיר, הערוך כטופס פנייה למשיבה, מילאה העוררת בשדה "גטו" את השם חרלאו, ובה היא שהתה לפי המוצהר מאז לידתה בשנת 1939. בשדה "מחנה ריכוז" נמחקה המלה "ריכוז" ונרשם בוטושאן, ושם שהתה העוררת כנטען עד לשנת 1944.

תצהיר זה משית, להשקפת העוררת כפי שנשמעה מפי בא-כוחה, בסיס להכרה בה כזכאית להטבות לפי חוק ההטבות לניצולי שואה, תשס"ז-2007, אשר תוקן בחוק התוכנית להגדלת גמלאות הבטחת הכנסה לקשישים נזקקים ולסיוע לניצולי שואה (תיקוני חקיקה), תשס"ח-2008. העוררת נאלצה להידחק למסגרת הצרה והמגבילה, שמא יאמר מגבילה יתר על המידה, של חוק ההטבות, באשר היא עלתה לישראל בשנת 1960 ואינה זכאית, לפיכך, להיות מוכרת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957.

לאמוּר בתצהירה הוסיפה העוררת דברים על-פה, בעדותה בפני הוועדה. לפי סיפורה, שאת עיקרו שמעה לדבריה מפי אמה, גורשה המשפחה מחרלאו לבוטושאן. שם, הופרד אביה מן המשפחה ונלקח לעבודות כפייה, ואילו העוררת ואמה הוחזקו במחנה סגור, ובו הועבדה האם בניקיון ובכביסה כשילדתה, היא העוררת, לא משה מצדה כל העת. לפי סיפורי האם – שאותה לא ניתן היה, לדברי העוררת, להעיד בשל גילה המבוגר ומצבה הקוגניטיבי הירוד –נכחו במחנה גרמנים, שהטילו באֵם מורא ופחד. מן החיים במחנה לא זכרה העותרת – שהייתה אך פעוטה רכה בשנים – דבר, להוציא את קולותיהם של ילדים אחרים ששהו בו.

2.המשיבה הקשתה ושאלה את העוררת כיצד זה בגוף ההצהרה, להבדיל מן הרישא, לא נרשם דבר באשר להחזקתה במחנה סגור בבוטושאן. על כך השיבה העוררת: "אני לא ידעתי שאני צריכה לכתוב שהייתי במחנה, אם כתבתי, מעל להצהרה שהייתי במחנה, אז מה עשיתי בבוטושאן אם לא להיות במחנה[?]" (פרוטוקול העדות, בעמ' 4, ש' 5-4). גם בא-כוחה טען, בסיכומיו, כי די בכך שברישא לטופס נרשם השם בוטושאן בשדה "מחנה", והדבר תומך בטענה כי העוררת שהתה במחנה, להבדיל ממגורים בעיר עצמה. נודה, כי טענה זו יש בה מן הקושי, ולו מן הטעם כי ברישא לתצהיר הוסיפה ורשמה העוררת, כפי שכבר צוין, כי קודם לגירוש לבוטושאן שהתה המשפחה בגטו בחרלאו. שהות בגטו, עם זאת, לא הוזכרה כל ועיקר בעדות על-פה. ברם, ענין זה איננו רואים לזקוף לחובתה של העוררת, שכן יותר משמדובר בסוגיה מהותית, אלה הם פרטי-פרטיה של הפרוצדורה הכרוכה במילוי טופסי הפנייה למשיבה. כל שנוכל לקבוע הוא, לפיכך, כי לא די בתצהיר לבדו לשפוך אור על שאלת זכאותה או אי-זכאותה של העוררת.

3.בפני הוועדה הונח גם תצהירה של אֵם העוררת, שנחתם ביום 31.10.10 ובו נרשם מפי האם כי "גורשנו מהרלאו לבוטושן, נאלצתי לעבוד בעבודות ניקיון קשות ומפרכות וסבלתי מרעב והתעללות". לגישת המשיבה, יש משמעות לכך שהאם לא רשמה כי הוחזקה במחנה, וממילא לא נרשם כי בתה הייתה עמה. אליבא דבא-כוח העוררת, מנגד, גם האם רשמה בראשית הטופס כי שהתה במחנה, ולא יכול להיות ספק כי היא לקחה עמה את בתה הפעוטה לעבודה. דא עקא, כי בעדותה סיפרה העוררת כי מי שמילא בפועל את התצהיר לא הייתה האם – שכאמור איננה במצב קוגניטיבי שפיר, כי אם בתה, אחות העוררת:

"ש. איך היא [האֵם] חתמה והיא דימנטית?

ת. היא לקחה את הטפסים הביתה, ואחותי מלאה את הטפסים.

ש. מי חתם על ההצהרה?

ת. לא יודעת" (עמ' 3, ש' 8-5).

הנה כי כן, אפילו חתמה האם על התצהיר בעצמה, קיים קושי לקבוע כי האמור בו נרשם מפיה והוא משקף לאשורן את קורותיה בעת הרלוונטית. האחות, ממלאת הבקשה בשם האם, לא הובאה לעדות. האם לא העידה גם היא, וזאת על אף שהעוררת הטעימה, במאמץ להראות כי זו לא חתמה על דבר שאת תוכנו לא הבינה כלל, כי "מחלת הדימנציה של אמא שלי, היא לפעמים מבינה, ולפעמים לא מבינה" (בעמ' 5, ש' 12). ראיות חלופיות, זולת הצהרתה של העוררת ועדותה, לא הוצגו אף הן. על כן, דומה כי גם מתצהירה של האם יקשה על העוררת להיבנות.

4.עיקר הענין מצוי בטענת המשיבה, כי משפחות יהודיות אכן הוגלו לבוטושאן, ואולם הן לא הוחזקו שם במחנה של עבודות כפייה, כי אם נקלטו בידי הקהילה היהודית במקום וחיו בעיר. על כן, אפילו הועסקה אמה בעבודה כמתואר, אין בכך די לקביעה כי העוררת שהתה במחנה מוכר לפי החוק. הידע ההיסטורי, הוסיפה המשיבה וטענה, מדבר על גברים בלבד, שהוחזקו במחנה לעבודות כפייה בבוטושאן. העובדה שהעוררת מעידה, כי היא ואמה הופרדו מן האב, אך מחזקת את המסקנה כי השתיים לא שהו במחנה זה. מוסיפה המשיבה ומציינת, כי תביעה שהגישה העוררת לקרן בענין עבודות כפייה של ועידת התביעות נדחתה, והעוררת לא הוכרה כמי ששהתה במחנה של עבודה כפויה.

לדעתנו, הצדק עם בא-כוח העוררת כי יש יסוד להנחה שהיא, כבת שנתיים בלבד בעת הרלוונטית, נלוותה לאמה בכל מקום שאליו הגיעו. גדר השאלה היא, כלום מצויות ראיות לכך שהאם הוגלתה לבוטושאן ושם היא עבדה במחנה, המקנה זכאות לפי חוק ההטבות. בענין זה ברי כי הנטל – גם אם ראשוני הוא וקל מן הרגיל, וזאת בשל מהות הסוגיה – מוטל על שכמה של העוררת (ראו והשוו ע"א 245/74 הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957 נ' זילבר, פ"ד כט(1) 271, 278 (1975)).

5.להשקפתנו, לא עלה בידי העוררת להרים נטל זה. על אף דברי המשיבה, לא הוצג לנו ולו מקור היסטורי יחיד המאשר כי יהודים גורשו מחרלאו לבוטושאן. לכך חשיבות נוכח קביעתה של ועדה זו בפרשות קודמות, כי יהודים לא גורשו כלל מחרלאו בעת המלחמה. כה נכתב באחת מאלו, בידי הוועדה בראשות כב' השופט מ' לנדמן:

"לטענת העוררת, גורשה עם משפחתה לבוטושאן ורק מקץ כשנתיים שבו לחרלאו. לא ניתן לקבל טענה זו, משום שאין היא מתיישבת עם הידע ההיסטורי, כעולה מפנקס הקהילות ומעדויות רבות שנשמעו בפנינו. יהודי חרלאו לא גורשו כלל בתקופת המלחמה, לא לבוטושאן ולא למקום אחר. אמנם, בסוף שנת 40' היו התנכלויות בוטות ליהודים, בעקבותיה[ן] נמלטו חלק ניכר מהם (ושבו לאחר מס' חודשים קצר), אולם הדבר נעשה בשל פעולות משמר הברזל, טרם תחילת ההשראה הגרמנית (אפריל 41') וללא קשר אליה" (ו"ע 2634/07 קורצוויל נ' הרשות המוסמכת (11.7.09)).

קביעה זו שבה ואומצה, אך לאחרונה, בפסק-דינה של הוועדה בראשות כב' השופטת ע' רביד, בו"ע 37863-12-10 קליין נ' משרד האוצר, בפסקה 14 (1.8.11)). עוד ראו ו"ע 21774-08-10 שמואלי נ' משרד האוצר (29.11.10). כידוע, הוועדה רשאית להסתמך על הידע ההיסטורי הנצבר ממקרה למקרה, כפי שכבר נפסק בבית-המשפט המחוזי:

"הועדה רשאית להסתמך על הידע והמומחיות שיש לה מתוך נסיונה לגבי אורח החיים של היהודים ברומניה בתקופה האמורה. בדומה לדברים שנפסקו לגבי בית-הדין לשכירות כי כבית-דין מקצועי בתחום שהוא מופקד עליו רשאי הוא להסתמך על נסיונו בשטח זה, כך הוא לגבי ועדת העררים דנן. ועדה זו יושבת על המדוכה בכל העררים של נכי רדיפות הנאצים ויש לה נסיון מרובה לגבי כל האירועים וכל ההגבלות במדינות בהן מדובר. לפיכך רשאית היא להישען גם על נסיונה זה, בבואה לשקול את גירסת המערערת" (ע"א 2814/02 פייגל נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, בפסקה החמשית (26.10.04)).

אך אפילו התקבלה הטענה, וזאת לנוכח הדברים שנשמעו בערר זה מפי בא-כוח המשיבה ופורטו לעיל, כי העוררת ומשפחתה גורשו מחרלאו לבוטושאן – ואיננו קובעים כי כך היה – הרי שהעוררת לא הציגה כל אסמכתא לכך שלצד מחנה עבודה בכפייה לגברים בבוטושאן (המוכר כמספר 192 ברשימה של ממשלת גרמניה), הועסקו גם נשים, על טפן, בעבודות כפויות.