מאור ואח' נ' בריגה

החלטה

עניינה של החלטה זו בבקשת הנתבע למחיקת התביעה שהוגשה נגדו על הסף מחמת העדר סמכות מקומית.

מדובר בתביעה לתשלום יתרת חוב של הנתבע לתובעים, על פי הנטען, בגין פירוק שותפות במסעדה שהתנהלה על ידם בתל-אביב ותשלום החובות שנותרו בעקבות סגירתה.

הנתבע מבסס את בקשתו על תקנה 3 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות"), בטענה כי החלופות הרלבנטיות בתקנה הנ"ל מובילות למחוז תל-אביב. כך, הנתבע טוען כי מקום העסק נשוא התביעה (המסעדה) הינו בתל-אביב, מקום מגוריו של הנתבע בתל-אביב ואף מקום מגוריו של התובע מס' 2 הוא בתל-אביב.

התובעים מסתמכים בתגובתם על תקנה 3(א)(3) לתקנות, בטענה כי המקום שנועד, או שהיה מכוון לקיום ההתחייבות הינו במחוז הצפון, וזאת בהסתמך על הוראות הדין המהותי.

הנתבע הגיש תשובה לתגובה, במסגרתה טוען כי ההסכם נשוא התביעה נחתם על ידו ועל ידי התובע מס' 2 בתל-אביב. כן, מכחיש הנתבע את טענת התובעים שלפיה הם שילמו את חלקו בחובות וטוען כי שילם מעבר להתחייבותו ולאחרונה אף קיבל דרישה לתשלום סך של כ-140,000 ₪ מבעל הנכס שבו הופעלה המסעדה ובגין כך הוא מתכוון להגיש תביעה שכנגד. יצויין כי בשולי תשובתו הציע הנתבע להפנות את המחלוקת בין הצדדים להליך גישור.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה לתגובה, נחה דעתי, כי דין הבקשה להידחות, ואלה נימוקיי:

חלופות תקנה 3(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, קובעות בזו הלשון:

"תובענה שאינה כולה במקרקעין, תוגש לבית המשפט שבאזור שיפוטו מצוי אחד מאלה:

(1)מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע;

(2)מקום יצירת ההתחייבות;

(3)המקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות;

(4)מקום המסירה של הנכס

(5)מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים".

החלופות המעוגנות בתקנה 3 הנ"ל הינן אלטרנטיביות ולפיכך די בקיומה של אחת מבין החלופות הנ"ל כדי להעניק לבית משפט זה סמכות מקומית לדון בתביעה.

לעניין החלופה השלישית, עליה סומכים התובעים את יהבם, נקבע בפסיקה כי יש להתאימה לדין המהותי (רע"א 6920/94 יאיר לוי נ' צבי פולג הנ"ל). הדין המהותי קובע במקרה כגון דא, כי "חיוב שלא הוסכם על מקום קיומו, יש לקיימו במקום עסקו של הנושה, ואם אין לו מקום עסק – במקום מגוריו הקבוע" (סעיף 44(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973). עיון בהסכם שצורף לכתב התביעה מגלה כי כל אחד מהשותפים התחייב, במסגרת ההסכם, להחזיר לשותף ששילם תשלום עודף את הסכום ששולם בעודף בגין חלקו של השותף שלא שילם. לטענת התובעים (עליה חולק הנתבע), הנתבע נותר חייב להם בגין התחייבותו הנ"ל סך 97,431 ₪. במסגרת אותו הסכם אין התייחסות למקום ביצוע התשלום, ומשכך יש לקבוע כי התשלום אמור להתבצע על פי הדין המהותי – דיני החוזים, קרי: במקום עסקם של הנושים – התובעים או במקום מגוריהם. התובע מס' 1 הגיש תצהיר במסגרתו הצהיר כי הוא מתגורר במושב רמות שברמת הגולן. לעומת זאת, הטענה בדבר מקום מגוריו של התובע מס' 2 לא נתמכה בתצהיר כלשהו. הנה כי כן, יישום הדין המהותי על המקרה דנן מוביל למסקנה כי מקום ביצוע התשלום (ככל שיוכח בבוא העת) אמור להיות במקום מגוריהם של התובעים. משלא הוכח בפני מקום מגוריו של התובע מס' 2, אשר אף סומך על הגשת התביעה בבית משפט השלום בעפולה, אזי יש ללכת אחר מקום מגוריו של התובע מס' 1, קרי: מושב רמות המצוי במחוז הצפון. במאמר מוסגר יצויין כי טענותיו של הנתבע בעניין הכחשת החוב וכוונתו להגיש תביעה שכנגד מקומן להתברר במסגרת בקשה למתן רשות להתגונן שתוגש על ידו.

נוכח האמור לעיל, אני קובעת כי בית משפט זה מוסמך לדון בתביעה מכח תקנה 3(א)(3) לתקנות. על כן, דין הבקשה להידחות.

הנתבע יגיש בקשה למתן רשות להתגונן בתוך 30 ימים ממועד קבלת העתק החלטה זו. התובעים ישקלו בכובד ראש את הצעתו של הנתבע להפניית הסכסוך להליך גישור וככל שתתגבש בין הצדדים הסכמה ברוח זו, על הצדדים להגיש הודעה לבית המשפט בהתאם.

בנסיבות העניין, אינני עושה צו להוצאות.

למעקב המזכירות בהתאם.