מ"ת 7249-02-15 מדינת ישראל נ' אל סייד(עציר)

בפני בקשה של המדינה לעצור את המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו בתיק העיקרי הצמוד לבקשה זו.

כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של נהיגת רכב בזמן פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה, ללא רישיון נהיגה תקף וללא ביטוח תקף.

ב"כ המשיב אינה חולקת על קיומן של ראיות לכאורה, ועיקר הדיון נסוב סביב שאלת יכולת חלופות מעצר מוצעות לאיין את מסוכנותו הספציפית של המשיב.

מתיק החקירה אשר הוגש לעיוני עולים הנתונים הבאים:

נהיגת המשיב בזמן פסילה (לכאורה) בפרשה זו, הינה נהיגתו השלישית של המשיב בעודו פסול מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה.

למשיב 87 (!) הרשעות תעבורה על פני ותק נהיגה משנת 1977.

אף שכנגד המשיב תלויות פסילות מלקבל או מלחזיק רישיון נהיגה לתקופות העולות על 4 שנים ואף שתלוי כנגדו מאסר מותנה חב הפעלה לתקופה של 7 חודשים, נהג המשיב בשלישית ברכב.

אני סבור כי התנהגות המשיב בפרשה זו מוכיחה כי בית המשפט אינו מצליח לייצר הרתעה כלפי משיב ספציפי זה.

הזדמנות אשר ניתנה למשיב בדרך של הארכת מאסר מותנה בנהיגתו הקודמת בזמן פסילה, נענתה על ידי המשיב בנהיגה שלישית מצדו.

אני מסכים לחלוטין עם עמדת ההגנה לפיה מעצר עד לתום ההליכים ומעצר בכלל אינו מקדמה על חשבון ענישה. יחד עם זאת, יהיו משיבים לגביהם רמת האמון שהם מייצרים כלפי מערכת השפיטה כה נמוכה, עד כי יכולת בית המשפט להחליף מעצר בחלופה אחרת, נעלמת.

בפרשה דומה מאד עסק כבוד השופט דנציגר בבית המשפט העליון.

המדובר באותו השופט אשר פסק בפרשת טראד גריפאת (בש"פ 2227/08 טראד נגד מדינת ישראל), החלטה לה הפנתה ב"כ המשיב.