מ"ת 5384-06-15

בפניי בקשה להארכת מעצרו של המשיב עד לתום ההליך המשפטי נגדו.

המשיב נעצר ביום 17.6 והוגש כנגדו כתב אישום המייחס לו עבירות של נהיגה בזמן פסילה ונהיגה בקלות ראש.

על פי העובדות המתוארות בכתב האישום נהג המשיב ברכבו ביום 11.6 בשעות אחר הצהריים בתחומי הכפר דיר אל אסד, וזאת למרות שמעולם לא קיבל רשיון נהיגה ולמרות שנפסל מקבלת רשיון נהיגה על פי החלטות קודמות של בתי המשפט. עוד נטען בכתב האישום כי המשיב התחמק בנהיגתו מניידת שניסתה לחסום את דרכו ובהמשך אף נמלט רגלית. זמן קצר לאחר האירוע התייצב בתחנת המשטרה מר נג'יב דבאח, אשר טען כי הוא שנהג ברכב במועד הרלוונטי. המבקשת לא קיבלה את טענת מר דבאח, המשיב זומן לחקירה ובסופה נעצר.

תחילה הוארך מעצרו של המשיב בהסכמה עד לדיון שהתקיים ביום 24.6, שאז נדונה הבקשה ובאי-כוח הצדדים טענו לעניין הראיות.

כידוע, סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) התשנ"ו 1996 (להלן: "חוק המעצרים"), הוא הקובע את מסגרת הדיון בבקשה מעין זו.

לפי הוראות הסעיף ניתן להורות על מעצרו של נאשם, עד תום ההליך המשפטי נגדו מכמה עילות, אשר הרלוונטית לענייננו היא קיום חשש שהנאשם יסכן את בטחון הציבור אם לא ייעצר. עוד קובע הסעיף תנאי מקדים לדיון בעילת המסוכנות והוא קיום ראיות לכאורה לאשמתו של המשיב, וסייג נוסף למעצר בדמות היעדר אפשרות "להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה".

לפיכך, השאלה הראשונה שיש לדון בה היא שאלת קיומן של ראיות לכאורה.

המבקשת הסתמכה בעיקר על דוחות הפעולה של השוטרים זהבי ועברו אשר זיהו את המשיב כמי שנהג ברכב וכן על סרטוני וידאו בהם נטען כי ניתן לראות את המשיב נוהג.

צפיתי בסרטון אחד בו הונצחה נסיעת הניידת בעקבות רכבו של המשיב. לא התרשמתי כי מסרטון זה ניתן לזהות את הנהג. הסרטון השני שהוגש היה של מצלמת אבטחה של חנות "פלא-פון". לפי דוח צפייה שערך השוטר מזרחי ניתן לזהות את נהג הרכב הנכנס לרכב. בסרטון זה לא ניתן היה לצפות, למרות נסיון שנעשה במספר מחשבים, לרבות מחשב נייד משטרתי ש"הובהל" בידי המבקשת ללשכתי לצורך זה.