מ"ת 31684-12-16 מדינת ישראל נ' ב.א. (עציר)

בפני בקשה למעצר עד תום ההליכים.

כנגד המשיב הוגש כתב אישום בגין 3 עבירות: האחת, השלכה על הרצפה של 2 אגרטלים מחרסינה ושתי תמונות – עבירה על פי סעיף 452 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"). השניה, איום להתאבד – עבירת איומים על פי סעיף 192 לחוק העונשין. השלישית, איום לפגוע בהוריו – אף היא עבירת איומים על פי סעיף 192 לחוק העונשין.

ברקע הדברים, עולה כי עסקינן בבחור בן 37 שאין לו השכלה מקצועית, השוהה בבית הוריו ללא עבודה, וסובל ככל הנראה מהתפרצויות זעם. מבדיקה פסיכיאטרית שנערכה למשיב עולה רקע נפשי של הפרעת אישיות קשה ותהליך סכיזופרני זחלני. יחד עם זאת, מכל הבדיקות הפסיכיאטריות שעבר המשיב עולה כי אינו סובל מסימנים פסיכוטיים ואינו זקוק לאשפוז פסיכיאטרי. כעולה מחומר החקירה, הרקע למצבו של המשיב נובע ככל הנראה מאירוע טראומטי שהיה במשפחה, עת נהרגה אחותו בתאונת דרכים בשנת 2003, כאשר היה בן 22.

שאלת הראיות לכאורה:

לסנגור מספר טענות משפטיות בהקשר זה. לאחר עיון, לטעמי, בעוד שיש לקבל את טענת הסנגור באשר לאיום ההתאבדות, אין לקבל טענותיו, באשר לשני האישומים הנוספים.

ראשית, באשר לאיום על ההורים, עבירה של איומים על פי סעיף 192 לחוק העונשין, נבחנת בשני פרמטרים מצטברים: האחד הינו יסוד עובדתי, היינו האם התבצע איום, והשני היסוד הנפשי האם היתה כוונת הפחדה או הקנטה. כוונה זו לא נבחנת במישור הסובייקטיבי, אלא על פי ראיית האדם הסביר, האם אדם סביר היה רואה בנסיבות אלה כאיום מקניט או מפחיד (ראה למשל: ע"פ 103/88 ליכטמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מג (3) 373; ע"פ 5498/10 פלוני נ' מדינת ישראל [ניתן ביום 6.4.2011]; רע"פ 2038/04 לם נ' מדינת ישראל, פ"ד ס (4) 96).

בענייננו, הן מעדויות המשיב והן מעדויות הוריו ואחיו עולה כי המשיב אכן איים לפגוע בהוריו (ראה מסמכים 2א, 5, 3ב לחומר החקירה). די לי בכך כדי לקבוע כי קיימות ראיות לכאורה לקיום העבירה.

אשר להיזק בזדון, אין מחלוקת עובדתית באשר לעצם השלכת האגרטלים והתמונות על ידי המשיב. עם זאת, לסנגור שתי טענות: הטענה הראשונה הינה כי לא הוכח כלל שעסקינן ברכוש השייך להורים. הכוונה היא ליסוד הפגיעה "שלא כדין" ברכוש, על פי סעיף 452 לחוק העונשין. בעניין זה יש להזכיר כי עסקינן בשלב המעצר עד תום ההליכים ולא בשלב סיום ראיות המבקשת בתיק הפלילי עצמו. בשלב זה, כידוע בוחנים אך ורק האם יש בחומר הראיות הגולמי פוטנציאל סביר להרשעה. רק כאשר מסתבר שיש בראיות חוסר ראייתי מובהק, יש להתחשב בו בשלב זה (ראה למשל: בש"פ 3670/15 מדינת ישראל נ' צבאן [ניתן ביום 2.6.15]). במקרה דנן, המשיב לא העלה לאורך כל חקירתו טענה ולפיה מדובר ברכוש שלו, ומדובר בחפצים בדירת ההורים, שהוצאו מויטרינה בביתם, כאשר מן הצד השני אין חולק שהמשיב אינו עובד, כך שיש להניח שאין עסקינן ברכוש שלו. די לי בכך בשלב זה, ויש להניח כי לאור טענת הסנגור תעלה המבקשת שאלה זו בעת חקירתם הראשית של ההורים, כך שיש בהחלט פוטנציאל להרשעה.

טענה נוספת שהעלה הסנגור הינה שעסקינן ב "זוטי דברים" כמשמעות המונח בסעיף 34יז לחוק העונשין. אינני סבור כי ראוי בשלב זה של הדברים לדון בטענה זו. טענה זו הינה טענה תלויית נסיבות, שמתבררות רק בסוף המשפט (ראה: ע"פ 807/99 מדינת ישראל נ' עזיזיאן, פ"ד נג (5) 767). משכך אין מקום לקבוע כי לא מתקיימות ראיות לכאורה בשל טענה זו.

אשר לאיום בהתאבדות שונים פני הדברים. אין פסיקת בית משפט עליון בשאלה האם ניתן לקבוע כי איום בהתאבדות יכול לקיים את עבירת האיומים על פי סעיף 192 לחוק העונשין, או את עבירת הסחיטה באיומים על פי סעיף 428 לחוק העונשין. מנגד, קיימת פסיקה של בתי המשפט המחוזיים ובתי משפט השלום, שהכירה בכך שאיום בהתאבדות יכול לקיים את עבירת האיומים (ראה: ע"פ (י-ם) 57262-12-14 בר נ' מדינת ישראל [ניתן ביום 3.11.2015]; ע"פ (חי') 2555/01 מליכוב נ' מדינת ישראל [ניתן ביום 8.5.2003]; ת.פ. (שלום תל אביב) 24353-05-10 מדינת ישראל נ' אסרף [ניתן ביום 20.11.2011]; ת.פ. [שלום חיפה] 18971-12-10 מדינת ישראל נ' עג'ב [ניתן ביום 12.5.2011]; ת.פ. (שלום חיפה) 30657-04-11 מדינת ישראל נ' מוצה [ניתן ביום 24.5.2011]; ת.פ. (שלום תל אביב) 3376/91 מדינת ישראל נ' גרוסמן, פ"מ תשנ"ב (4) 167; ת.פ. (שלום נצרת) 3959/04 מדינת ישראל נ' אמארה [ניתן ביום 6.4.2005]. על פי הפסיקה האמורה, איום בהתאבדות הינו בגדר "איום בפגיעה שלא כדין", כאמור בסעיפים 192 ו- 428 לחוק העונשין.

דעתי בעניין זה שונה. לצורך כך יש לבחון את ההיסטוריה החקיקתית הנוגעת לאיסור ההתאבדות.

איסור ההתאבדות היה קיים במשפט הפלילי בסעיף 225 לפקודת החוק הפלילי 1936. סעיף 225(1) לפקודה קבע כעוון את נסיון ההתאבדות. סעיף 225(2) לפקודה קבע כעבירה את הסיוע והשידול להתאבדות. סעיף 225(1) לפקודה בוטל בחוק לתיקון פקודת החוק הפלילי (מס' 28), התשכ"ו-1966 (ס"ח התשכ"ו 481, בעמ' 64). הנימוק לביטול צויין על ידי שר המשפטים דאז – דב יוסף, בעת שהציג את הצעת החוק (הצעת חוק לתיקון פקודת החוק הפלילי (מס' 29), התשכ"ו-1965) בקריאה הראשונה (דברי הכנסת מיום 13.12.1965, בעמ' 138), וכך אמר:

"לא בנקל הסכמתי לביטול העבירה הזאת. יודע אני את הכבוד שהמסורת היהודית רוחשת לחיי אדם, וכי היא מתייחסת בשלילה גם לנטילת חיי עצמו. אני בטוח שכל אחד מאיתנו רואה בקדושת חיי האדם ערך הומאני חשוב. אבל דווקא ראיה הומניטרית מביאה אותי לחשוב שחקירה ומשפט פליליים אינם הדרך הנאותה ביותר לטיפול במקרים טרגיים שכאלה. ביטול עבירה זו הוא נושא למחשבה משפטית בארצות רבות בעולם וסבורני שבמוקדם או במאוחר היא תבוטל ברוב המדינות"