מ"ת 30132-07-15 מדינת ישראל נ' בוקריס ואח'

בפני בקשה לעיון חוזר במסגרתה עותרים המבקשים לבטל את המגבלות המוטלות כיום על חירותם. לחלופין מבוקש להתיר למבקש 2 לשנות את כתובת מגוריו מקריית אתא לנהריה.

נגד המבקשים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של תקיפה הגורמת חבלה חמורה, לפי סעיף 333+29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – "חוק העונשין"). כן, יוחסה למבקש 2 עבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין. בד בבד הוגשה אף בקשה להורות על מעצרם עד תום ההליכים.

בדיון שהתקיים ביום הגשת הבקשה (ביום 15.7.15; כב' השופטת ל. שלאעטה) לא חלקו המבקשים על קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר. הצדדים הגיעו להסכמה לפיה המבקשים ישוחררו בתנאי מעצר בית מלא, תוך שאושרו למבקש 1 שני חלונות אוורור בכל יום ולמבקש 2 הותר לצאת למקום עבודתו ובלבד שיהיה מפוקח כל העת על ידי אחד המפקחים.

בהמשך הותר למבקש 1 לצאת ממקום מעצר הבית לצורך עבודתו כתקליטן באירועים, במספר הזדמנויות.

כעת עותרים המבקשים לביטול תנאי השחרור שעניינם הגבלת חירות. המבקשים מנמקים בקשתם בחלוף הזמן, בעברם הנקי ובמיוחד בעובדה שלפני ימים אחדים הוגש כתב אישום נגד המתלונן בגין חלקו באירוע. הסנגור טוען כי כתב האישום נגד המתלונן הנו בבחינת דיבור בשני קולות, שכן נטען בו שהוא דקר את המבקש 1 במפתח, גרם לו חבלות ובשל כך נאלץ המבקש 2 להתגונן באמצעות הכיסא, מעשים בגינם הוא נותן כיום את הדין.

ב"כ המשיבה הסכים להקלה מסוימת בתנאים, אך סבר שאין הצדקה לביטול תנאי השחרור במלואם. לעניין זה הדגיש ב"כ המשיבה את האלימות הקשה בה נקטו המבקשים נגד המתלונן בחלקו השני של האירוע, מעשה לגביו אין מחלוקת אף לאחר הגשת כתב האישום נגד המתלונן.