מ"ת 2035-12-14 מחמד אבו עסב (עציר) נ' מ"י

בקשה לעיון חוזר בהחלטה לעצור את המבקשים עד תום ההליכים נגדם.

הרקע לבקשה

1. ביום 1.12.14 הוגש כתב אישום כנגד המבקשים וכנגד נאשמים נוספים - נמר דעיס ועבד אלרחמאן פקיה (להלן: "דעיס" ו"פקיה" בהתאמה; כולם ביחד יקראו להלן: "הנאשמים") אשר מפרט כיצד במועד שאינו ידוע במדויק למשיבה, בסמוך ליום 14.7.14, נפגש מבקש 1 עם מר איברהים מחמוד (להלן: "המתלונן") בביתו של מבקש 1 בענתא החדשה. במהלך הפגישה, דרש מבקש 1 מהמתלונן שישלם את חובו בסך של 100,000 ₪ למר עיאד דעיס (אביו של דעיס). המתלונן טען לפני מבקש 1 כי הוא כבר שילם את החוב והוא אינו מתכוון לשלמו פעם נוספת. בתגובה, מבקש 1 אמר למתלונן כי אם לא ישלם את החוב תוך פרק זמן קצר, "הוא יגיע אליו וייקח את רכבו". בחלוף יומיים, ביום 16.7.14 בסמוך לשעה 00:30 נסע המתלונן עם אשתו (להלן: "המתלוננת") וארבעת ילדיהם בני 1.5, 6, 9 ו-13 ברכב מסוג ב.מ.וו. x- 6 (להלן: "הרכב" או "הג'יפ") מבית קרוביהם שבשכונת ראס אל-עמוד בירושלים לעבר ביתם בענתא החדשה. כאשר הגיעו המתלוננים סמוך לביתם, מול שער החניה, הגיעו המבקשים יחד עם דעיס ופקיה ואדם נוסף בשם מוחמד עאהד עלקם (להלן: "עלקם"), כאשר כמה מהם רעולי פנים, אל הרכב והקיפוהו מכל צדדיו. מבקש 2 אשר נשא בידו אקדח נעמד ליד דלת הנהג וכיוון את האקדח לכיוון מושבו של המתלונן והורה לו לצאת מן הרכב. לאחר מכן וכדי להטיל אימה על המתלונן ועל בני משפחתו, ירה מספר יריות באוויר. כל יושבי הרכב יצאו ממנו והמבקשים יחד עם דעיס, פקיה ועלקם נכנסו אליו ונסעו מן המקום. לכל המבקשים יוחסו עבירות של שוד לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977. למבקש 1 יוחסה גם עבירת סחיטה באיומים, לפי סעיף 428 לחוק העונשין ולמבקש 2 גם עבירת נשיאת נשק, לפי סעיף 144(ב) רישא לחוק העונשין.

    

2. עם הגשת כתבי האישום, הגישה המשיבה גם בקשה לעצור את כל הנאשמים עד לתום הליכי המשפט נגדם. בית משפט זה קבע ביום 15.12.14 כי נמצאו ראיות לכאורה לביסוס ההאשמות המיוחסות לכל הנאשמים כמו גם עילת מעצר (להלן: "ההחלטה המקורית"). המבקשים נעצרו עד לתום ההליכים נגדם, ואילו בעניינם של דעיס ופקיה הוגשו תסקירי מעצר, ובסופו של יום הם שוחררו למעצר בית, כאשר דעיס נתון גם לפיקוח אלקטרוני.

    

3. על החלטת המעצר הגישו המבקשים ערר לבית המשפט העליון. ביום 24.2.15 דחה בית המשפט העליון את הערר, וקבע כי אין בטענות המבקשים כדי לאיין את היתכנות האשמה ושמיטת הקרקע מתחת להחלטת בית משפט זה. גם נמצא כי לא היה מקום להיעתר לבקשה לשחרור המבקשים לחלופת מעצר, לאור חומרת העבירות המיוחסת להם והמסוכנות הגבוהה הנשקפת מהם.

    

4. מכאן לבקשה שבפני. כעת טוענים המבקשים כי במסגרת הדיון בהליך העיקרי (ת"פ 1955-12-14), עם קבלת תמלילי חקירות העדים מהמשטרה, כמו גם ניהול הוכחות, עולה מאליה תמונה מורכבת המובילה לכרסום משמעותי בקיומן של ראיות לכאורה כנגד המבקשים. כך מתעוררים סימני שאלה משמעותיים, הן לגבי שאלת זיהוי מבקשים 2 ו-3 כשותפים לשוד, והן בעניין קיומו של אותו מפגש מיום 14.7.14 בווילה של מבקש 1 (להלן: "הווילה"). מהשוואת תמלול חקירות העדים במשטרה, ובעיקר חקירתו של פקיה, עם ההודעות אשר נגבו ממנו, עולה כי החומר אשר עמד למעשה בפני בית המשפט בעת שניתנה ההחלטה על מעצרם של המבקשים עד לתום ההליכים נגדם לא היה מדויק, והוא אשר הביא להחלטה הפסולה על מעצרם עד תום הליכי המשפט נגדם. כן הובהר כי כתב האישום כנגד מבקש 1 מייחס לו רק את עבירת הסחיטה באיומים ולכן ללא קשר להימצאות ראיות לכאורה נגדו, הוא אינו צפוי לקבל עונש ארוך יותר מהתקופה בה כבר שהה במעצר עד כה.

    

5. מנגד, טענה המשיבה כי המבקשים לא עמדו ברף הנדרש הדורש "שינוי דרמטי בראיות" באופן שיש בו כדי לקבוע כי גרסת המשיבה היתה מופרכת באופן המצדיק שחרור המבקשים מהמעצר.

    

   דיון והכרעה