מ"ת 10136-04-15 מדינת ישראל נ' טננבאום(עציר) ואח'

1.נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירת שוד בחבורה, לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין התשל"ז-1977.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו וזוהי הבקשה שבפני.

2.מכתב האישום עלה כי ביום 4.4.15 הלך ז' ע' (להלן: "המתלונן") ברח' **** **** . באותה העת הלכו המשיבים בעקבותיו, קפצו מאחוריו והחלו להכותו, במטרה לשדוד אותו.

המתלונן ניסה לברוח מפני המשיבים ואולם אלה הדביקוהו, המשיכו להכותו בכל חלקי גופו, חנקו אותו, הפילו אותו ארצה ובעטו בו. באותה העת הוציאו המשיבים בכוח, מכיס מכנסיו של המתלונן את מכשיר הטלפון הנייד שלו וכן נטלו שקית שאחז בידו ובה משקפי שמש, רמקולים ומטענים השייכים לו.

3.ב"כ המשיב לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה באשר לעצם התרחשות אירוע השוד, אלא טען, תוך שסמך ידיו על חומר החקירה, באשר לעוצמתן, ככל הנוגע להוכחת זהות המשיב, כמי שביצעו.

4.ב"כ המבקשת מנגד, פירט את הראיות לכאורה וטען כי קיימות בעוצמה מספקת להוכחת המיוחס למשיב בכתב האישום.

דיון והכרעה

5.בבוא בית המשפט לבחון, בשלב זה, קיומן של ראיות לכאורה, עליו לבחון את הפוטנציאל ההוכחתי הגלום בחומר החקירה. לאחר עיון , נחה דעתי כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת זיהוי המשיב כמי שביצע לכאורה את המיוחס לו בכתב האישום, כפי שיפורט עתה.

6.המתלונן התקשר למוקד 100, מטלפון ציבורי, בשעה 23:19, בסיום האירוע, על מנת להזעיק את המשטרה למקום. כבר באותה העת, כשהוא שרוי בסערת רגשות דיווח המתלונן כי הותקף ונשדד על ידי שניים, שאחד מהם מוכר לו בשם אשר.