מ.ר.מ. גלבוע בע"מ נ' כבהה ואח'

החלטה

לפניי עתירת המבקשת לעיכוב ביצוע פסק הדין שניתן כנגדה ביום 12.02.13 בהיעדר הגנה, ואשר בקשה לביטולו נדחתה ע"י בית המשפט ביום 23.06.13 ע"י כב' הרשם שמעון רומי. הבקשה הוגשה בד בבד עם הגשת הערעור על ההחלטה הדוחה את בקשת הביטול, בהתאם לסמכותי על פי תקנה 467(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984.

המדובר בתובענה בסדר דין מהיר שהגיש המשיב 1 (להלן: המשיב) כנגד המשיבה – רשות מקומית וכנגד המבקשת – חברת גבייה שפעלה מטעם המשיבה, ובמסגרתה עתר המשיב לפצותו בסך 50,000 ₪ בגין נזקים שנגרמו לו בעטיו של עיקול שהוטל על חשבונו עקב חוב ארנונה, כאשר לטענת המשיב, לא היה חייב למשיבה דבר ביום הטלת העיקול. משלא הוגש כתב הגנה על ידי מי מהמשיבות, נטל המשיב פסק דין כנגדן, בהיעדר הגנה. המשיבות הגישו בקשה לביטול פסק הדין, אולם זו נדחתה, כאמור, בהחלטה מנומקת של כב' הרשם שמעון רומי. על ההחלטה הדוחה את בקשת הביטול – הוגש ערעור ביום 07.07.13, וביום 09.07.13 הוגשה הבקשה שלפניי לעיכוב ביצוע פסק הדין. יצויין כי ביום 10.07.13 ניתנה החלטתי, ולפיה יעוכבו הליכי ההוצאה לפועל בכפוף להפקדת סך 7,500 ₪, וביום 05.08.13 הופקד הסכום האמור על ידי המבקשת.

בבקשתה, עותרת המבקשת כי יינתן צו לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור. לטענתה, סיכויי הערעור להתקבל גבוהים, שכן בבקשתה לביטול פסק הדין נתנה המבקשת נימוק למחדלה שבאי הגשת כתב הגנה במועד, כאשר לטעתה ברור הוא כי אין מדובר בזלזול בבית המשפט, וכן טענה היא טענות הגנה טובות הן לעניין האחריות והן לעניין הנזק. לגבי אחריותה טענה המבקשת, כי בניגוד לטענת המשיב – ולפיה לא היה חייב למשיבה דבר בעת ביצוע העיקול – טענה שגובתה במסמך אחד שלמבקשת הסבר לגביו, הציגה היא מסמכים והעלתה טענות מהן נובע כי למשיב אכן היה קיים חוב למשיב בגין ארנונה, וכן לעניין הנזק, המבקשת טענה כי המבקש לא הוכיח את נזקו, ואף השיק שלטענת המשיב חזר – לטענתה הוא חזר בהיעדר כיסוי מספיק ולא בשל העיקול שהוטל על חשבון המשיב. המבקשת טוענת כי עמדה בתנאים שנקבעו בפסיקה לביטול פסק הדין, וכי כב' הרשם שגה, כאשר דחה את בקשת הביטול. באשר למאזן הנוחות טוענת המבקשת כי אי היעתרות לבקשה והמשך נקיטת הליכי הוצאה לפועל כנגדה תגרום לה לנזק בלתי מידתי ולהכבדה משמעותית, אשר עלולה אף לסכל את הליך הערעור.

המשיב מתנגד לבקשה. לטענתו, המבקשת עתרה בפני כב' הרשם לעיכוב ההליכים עד להחלטה בערעור, וכב' הרשם נעתר לבקשה, בכפוף להפקדת סך 10,000 ₪ בקופת בית המשפט, אולם המבקשת בחרה שלא להפקיד את הפקדון, ולפנות בבקשה דומה לערכאת הערעור, תוך שהיא מסתירה את הבקשה ואת החלטת כב' הרשם בעניין. המשיב טוען כי הגשת הבקשה שלפניי, תוך הסתרת ההליכים בפני כב' הרשם מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט, ומעידה על היעדר ניקיון כפיה של המבקשת. עוד טוען המשיב כי פתח הליכי הוצאה לפועל, עוד בטרם הוגשה הבקשה לביטול פסק הדין, בניגוד לאמור בבקשה. לגופו של עניין טוען המשיב כי המבקשת לא עמדה בתנאים שנקבעו בפסיקה על מנת שבית המשפט יעכב את ביצוע פסק הדין. באשר למאזן הנוחות – המשיב טוען כי המבקשת טענה טענות בעלמא, מבלי שנתנה להן כל ביסוס. באשר לסיכויי הצלחת הערעור, הרי לטענת המשיב, המבקשת לא העלתה את הטיעון המרכזי – ולפיו חייב היה המשיב למבקשת ביום הטלת העיקול, לא בכתב הערעור ולא בבקשה לביטול פסק הדין, ומשלא עשתה כן, ככל הנראה אין בטענה זו ממש.

דיון והכרעה

הכלל הוא כי הזוכה בפסק דין זכאי ליהנות מפירות זכייתו מייד עם הינתן ההחלטה המזכה (ראו: א. גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי" (מהדורה עשירית, 2009) בעמ' 672) (להלן: גורן). הכוונה להגיש ערעור כשלעצמה אינה מונעת מן הזוכה לממש פסק דינו באופן מיידי, אלא בהינתן טעם מיוחד, כאשר הנטל להצדיק מתן סעד זמני ממין זה מוטל על מי שמבקש למנוע בעד הזוכה לפעול על-פי פסק הדין ואינו נטל קל (ראו: בש"א 2966/96 אלי עטיה נ' עיריית תל-אביב-יפו פ"ד נ(1) 668). שיקול הדעת שניתן לבית המשפט בהושתת סעד זה עניינה איזון בין זכותו של זוכה ליהנות מפרי זכייתו לבין שמירה על אינטרס החייב שלא יעמוד בפני שוקת שבורה, אם יזכה בערעור (בג"ץ 5580/98 סופר נ' שר העבודה והרווחה פ"ד נד(4) 319). בדונו בעיכוב ביצוע פסק הדין על בית המשפט לשקול סיכויי ההצלחה בערעור, וכן בשאלה אם יזכה המערער בערעור – האם יהא זה בלתי אפשרי או קשה להשיב המצב לקדמותו (ראו למשל: בשא 86/89 ישראל הרפז נ' עופר אחיטוב פ"ד מג(1) 334). כאשר מאזן הנוחות מביא למצב שבו כפות המאזניים מעויינות, בדרך כלל תיטה הכף לטובת הזוכה בפסק הדין (ע"א 10052/07 סולומון נ' כפר גדעון אגודה חקלאית (טרם פורסם, ניתן 23.12.07). עם זאת, אפשר שניתן לעכב את ביצועו של פסק־דין, אף אם מדובר בפסק דין כספי, וזאת מקום בו מוכח שבית־משפט קמא נתפס לטעות; כי טעות זו גלויה וברורה; כי לולא אותה טעות היה בית המשפט פוסק באורח שונה מכפי שפסק וסביר להניח כי פסק־דינו של בית־משפט קמא יבוטל בערעור (ראו: בש״א 7875/96 ע.ר.מ. רעננה לבניה בע״מ נ׳ שוקר פ״ד נב(3) 285).

באשר לעובדה שהמבקשת עתרה תחילה לקבלת סעד של עיכוב ביצוע מן הערכאה דלמטה, ולאחר שניתנה ההחלטה פנתה שוב לערכאת הערעור בבקשה דומה, הרי לאור נוסחן החדש של התקנות, טוב עשתה המבקשת שהגישה בקשה לעיכוב ביצוע בפני ערכאת הערעור לאחר הגשתו, שכן על-פי נוסחה החדש של תקנה 467 לתקנות (שתוקנה על פי תיקון 2013, ק"ת תשע"ג מס' 7231 מיום 12.3.2013), לבית המשפט שלערעור ישנה סמכות כללית ובלעדית להורות על עיכוב ביצועה של ההחלטה מושא הערעור, או בקשת רשות לערער, שהוגשו ועומדים לפניו (ראו: עא 9060/11 ‏ ‏בנק לאומי לישראל בע"מ נ' עו"ד אייל ארנברג הנאמן על נכסי החייב אברהם וייס (17.04.2013)). לטעמי, אין בעובדה שלא הובאה בפניי עובדת הגשת הבקשה בפני כב' הרשם כדי להוות שימוש לרעה בהליכי משפט או חוסר ניקיון כפיים.

באשר לסיכויי זכיית המבקשת בערעור, ראיתי לדחות תחילה את טענת המשיב, לפיה לא טענה המבקשת כי המשיב היה חייב לה כספים עד לבקשה לעיכוב ההליכים. עיון בבקשת הביטול ובהודעת הערעור מעלה כי המבקשת העלתה טענה זו הן בבקשה לביטול פסק הדין - בפירוט רב (סעיפים 13-21 לבקשה) והן בכתב הערעור (סעיף 23 להודעת הערעור). לטעמי, ומבלי לקבוע מסמרות בעניין, טענות ההגנה שמעלה המבקשת ראויות להישמע, ובכל מקרה אינן כאלה המצדיקות דחיית הבקשה לעיכוב הביצוע מדעיקרא.

באשר למאזן הנוחות – ככלל, כאשר מדובר בחיוב כספי הנטייה היא שלא לעכב את ביצוע פסק הדין (ראו: ע״א 9750/05 אליהו נ׳ אלנר (פורסמה בנבו, 14.02.2006). בית המשפט ישקול בבואו לעכב פסק דין בעל אופי כספי, האם לאחר שיזכה המערער הוא יוכל לגבות בחזרה מן התובע את כספו או לאו, כאשר במסגרת זו על בית המשפט להתחשב גם בגובה הסכום שנפסק (גורן, 676). יחד עם זאת, השיקולים שעל בית המשפט הם שני השיקולים הנ"ל וכאמור, ומאחר וקיים סיכוי כי הערעור יתקבל, נראה, כי באיזון הראוי ונוכח המועד הקבוע לדיון בערעור, יעוכב ביצועו של פסק הדין אם יופקד מלוא סכום החוב בלשכת ההוצאה לפועל.

לאור כל האמור לעיל, ולאחר ששקלתי את כל הנסיבות באתי לכלל מסקנה כי פסק הדין של כב' הרשם יעוכב, באם תפקיד המבקשת סכום החוב בלשכת ההוצאה לפועל בקופת בית המשפט (ע"י השלמת הסכום המופקד לכדי מלוא סכום החוב) וזאת תוך 10 ימים מהיום (כאשר ימי הפגרה במניין הימים). לא יופקד הסכום תוך התקופה האמורה, יימשכו ההליכים כסדרם.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ב אלול תשע"ג, 28 אוגוסט 2013, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: