מ. נ' בנישבילי ואח'

1.להלן החלטתי בבקשת נתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") להבאת ראיות לסתור את הרשעתה במסגרת ההליך הפלילי שהתנהל נגדה בעקבות תקיפת התובע (בקשה מס' 19).

2.במסגרת התביעה טען התובע כי ביום 15.8.13 הוא הותקף על ידי הנתבעת אשר דקרה אותו בסכין ונשכה אותו בירך שמאל, וכתוצאה מכך נגרם לו נזק גוף וכן הוא נפגע נפשית (להלן: "אירוע התקיפה"). מכאן התביעה, לפיה התובע מבקש לחייב את הנתבעת (כמו גם נתבעת 2 – מכללת מדיסין, שאין עניינה לבקשה דנן) לפצות אותו בגין נזקיו בעקבות אירוע התקיפה.

3.בעקבות אירוע התקיפה הוגש כתב אישום נגד הנתבעת, והיא הורשעה בדין על פי הודאתה (להלן: "ההליך הפלילי").

4.בבקשה נטען כי לנתבעת מוקנית זכות להבאת ראיות לסתור את הרשעתה בהליך הפלילי, זכות עליה היא עמדה כבר בדיון הראשון שהתקיים בתביעה. הנתבעת מפנה לנטען בכתב הגנתה, לפיו אירוע התקיפה נעשה מתוך הגנה עצמית "בזמן שהתובע תקף אותה באופן שהיה יכול להיגמר באסון......".

כן טענה הנתבעת כי מאחר וההליך הפלילי הסתיים בהסדר טיעון, מבלי שבית המשפט בחן את חומר הראיות וערך בירור עובדתי, אזי יש לקיים בירור זה במסגרת תביעה דנן.

יצוין כי לבקשה צורף חומר החקירה בהליך הפלילי.

5.התובע מתנגד לבקשה בנימוק כי לנתבעת לא מוקנית זכות בדין להבאת ראיות לסתור את הרשעתה בהליך הפלילי. התובע מפנה לדין ולהלכה הפסוקה, לפיהם הנתבעת זכאית רק ברשות בית המשפט ומטעמים מיוחדים שיירשמו להבאת ראיות לסתור את הרשעתה בהליך הפלילי, וטעמים כאמור אינם מתקיימים במקרה דנן. כן הפנה התובע לעובדה כי הבקשה אינה נתמכת בתצהיר מטעם הנתבעת.

6.שקלתי מכלול טענות הצדדים, ולא מצאתי כל ממש בבקשה.

7.הכלל ביחס לקבילותו ומשקלו של פסק הדין שניתן בהליך פלילי במסגרת משפט אזרחי נקבע בסעיף 42א' לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א -1970 ובהתאם לס"ק 42א(א) לפקודה, הרלוונטי לענייננו, נקבע כדלקמן: