מ.י. תביעות ת"א שלוחת איילון נ' שאול

בפני

כב' השופט ארז יקואל

הכרעת ד ין - נימוקי זיכוי

1.החלטתי לזכות את הנאשמת מחמת הספק מעבירות כתב האישום.

2.כתב האישום שהוגש כנגד הנאשמת מייחס לה עבירות של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: "החוק") וחבלה במזיד ברכב, לפי סעיף 413 לחוק.

3.מעובדות כתב האישום, עולה כי ביום 16.8.06, סמוך לשעה 17:30, ברחוב בעיר חולון, איימה הנאשמת על מר ברוך כהן (להלן: "המתלונן"), בכך שאמרה: "עכשיו אני אדפוק לכם את הרכב".

בהמשך, גרמה הנאשמת להיזק בזדון לרכבו של המתלונן מסוג "שברולט קווליר" (להלן: "רכב המתלונן") בכך שנסעה עם רכבה (להלן: "רכב הנאשמת") במהירות לאחור, פגעה באמצעותו ברכב המתלונן וגרמה לעיקום בדלתו האחורית.

4.הנאשמת כפרה במיוחס לה וטענה כי פגעה בשוגג ברכב המתלונן, שאין חולק כי נפגע. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלות האם איימה הנאשמת על המתלונן והאם פגעה במודע ברכבו.

5.בעתירתה להרשיע את הנאשמת בעבירות המיוחסות לה, ביקשה המאשימה להסתמך על עדויות המתלונן, רעייתו – הגב' מבל ברוך, בתו – הגב' רונית ברוך והשוטרים הגב' צפורה דמתי, מר ליפסטר ג'קסון ומר אורי וייסלוביץ'.

במסגרת פרשת ההגנה, הסתפקה הנאשמת בעדותה שלה.

6.לאחר שהתרשמתי מטענות הצדדים, ראיותיהם, אותות האמת שנגלו במהלך הדיון ומכלול נסיבות העניין - שוכנעתי כי המאשימה לא הרימה את הנטל הראייתי המוטל לפתחה משלא נמצא די בנתונים שהציגו עדי התביעה, כדי לקבוע ממצאים לחובת הנאשמת במידת וודאות הנדרשת במשפט פלילי, שהינה מעבר לכל ספק סביר.

מסגרת הדיון ידועה ולפיה:

"במשפט פלילי נדרשת מן התביעה מידת הוכחה כדי שכנועו של בית המשפט מעבר לכל ספק סביר. אין שוקלים הרשעה בדין או זיכוי רק על- פי נטיית מאזן ההסתברויות לטובת צד אחר. המשמעויות של הרשעה בדין פלילי הן, בדרך כלל, חמורות יותר מן הזכייה או ההפסד בהתדיינות אזרחית. נקבעו במשפט הפלילי קריטריונים ייחודיים ומחמירים בעניין חובת ההוכחה ומידתה..." (ר' ע"פ 347/88 – דמיאניוק נ' מ"י, פ"ד מ"ז (4) 221).

7.המתלונן ובני משפחתו ביקשו להציג גרסה אחידה מטעמם לחובת הנאשמת. בחינתה המדוקדקת של גרסה זו, אינה מעלה "גרעין קשה" נדרש נכחו ניתן היה לקבע את אשמה של הנאשמת. אמנם, התרשמתי כי גרסת המתלונן ובני משפחתו נמסרה מתוך אמונתם השלמה כי הנאשמת ביקשה לפגוע במכוון ברכב המתלונן. עם זאת, אין ניתן לכחד שגגה סובייקטיבית שנפלה לפתח עדי התביעה בהקשר זה, שעה שקשרו מפגש קודם בנאשמת, אמירות מתונות מטעמה בעת הרלוונטית ופגיעה ברכב המתלונן, לכדי פגיעה מכוונת שכזו.

נתוני גרסאות עדי התביעה לא התיישבו בבחינה צולבת של הראיות ושל ההיגיון והגרסה העוסקת בהפללת הנאשמת נותרה: "מעורפלת ובלתי בהירה במידה מספקת" (שם עמ' 436).

המאשימה לא העמידה מלפניי מערך ראיות שלם כנדרש וגם כנגד זה שהוצג, לא ניתן להתייחס למערך הראיות הנוסף שהציגה ההגנה: "כדבר שאין חפץ בו", לאחר שהוסבר כדבעי מטעם הנאשמת שלא נמצאה סתירה אמיתית בגרסתה, כיצד הוא משתלב בגרסה: "השוקלת לחובת הנאשם..." (שם שו' 10-11).

לאור מושכלות יסוד אלו, שוכנעתי כי נותרו בקיעים בגרסה המפלילה ולא עלה בידי לדחות את גרסת ההגנה כבלתי משכנעת או בלתי מהימנה.

8.עדי התביעה הציגו גרסאות שונות הן באשר לדברי האיום הנטענים שהשמיעה הנאשמת כלפי המתלונן והן באשר למהלכיה טרם פגיעת רכב הנאשמת ברכב המתלונן. בנוסף, נמנעה המאשימה מהצגת ראיה קריטית לבירור המחלוקת, בדמות פרטי הפגיעות שנגרמו לרכב הנאשמת. בהעדר זו, מתחדד הקושי בירידה המתבקשת לחקר האמת ולזכותה של הנאשמת.

סופו של יום, התרשמתי מקיום סבירות לאפשרות חילופית לזו המרשיעה, המבססת את הספק הסביר בעבירות שיוחסו לנאשמת.

פרשת התביעה – דיון והכרעה