מ.י. תביעות ת"א שלוחת איילון נ' רבני ואח'

גזר דין

רקע עובדתי

1.הנאשמים, אחים, הורשעו, לאחר שמיעת ראיות, בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית לפי סעיף 380 לחוק העונשין התשל"ז-1977.

2.מעובדות כתב האישום וממצאי הכרעת הדין, עולה כי ביום 30.11.07 בסמוך לשעה 05:00 בשדרות ירושלים בעיר חולון, תקפו הנאשמים את מר עדי יעקובוביץ (להלן: "המתלונן"), בכך שהכוהו במכות אגרוף ובבעיטות. כתוצאה ממעשיהם, נפגעו ארבע משיניו של המתלונן, שבאחת מהן נחזה שבר בולט ונגרמו לו שפשופים בגבו ובמרפק ידו.

עתירות הצדדים ותמצית טענותיהם

3.במוקד הדיון ניצבות השאלות שבמחלוקת בין הצדדים, בדמות החזרה המתבקשת מהרשעת הנאשמים וסוג העונש שיוטל עליהם.

4.ב"כ המאשימה עתרה להותיר את הרשעת הנאשמים בעינה ולהשית עליהם עונש מאסר שירוצה בעבודות שירות, מאסר על תנאי, קנס ופיצוי למתלונן.

הודגשו חומרת מעשי הנאשמים, תוצאתם הקשה למתלונן והעדר קבלת אחריות מטעמם. לגישת המאשימה, עתירתה העונשית מתונה, בהתחשבות בעברם הנקי של הנאשמים ובגילם הצעיר.

5.בתימוכין באסמכתאות, עתר ב"כ הנאשמים לאמץ את המלצת שירות המבחן, לחזור מהרשעתם ולהשית עליהם צווי של"צ.

הודגשו עברם הנקי של הנאשמים, נוף חייהם הנורמטיבי, התמיכה לה הם זוכים ממשפחתם, גילם הצעיר, חלוף הזמן מאז ביצוע העבירות, עתידם שיפגע כתוצאה מהרשעתם, המצאם כעת במסגרת לימודית, שירותם בצה"ל, היות אירוע כתב האישום בגדר מעידה חד-פעמית ו"נקודה שחורה" בעברם, נטילת אחריות על מעשיהם כעולה מתסקירי שירות המבחן, צפי פני שיקומם ויתרת התרשמותו החיוביות של שירות המבחן מהתנהלותם. עוד עתר ב"כ הנאשמים, כי בחירתם לשמוע ראיות, לא תעמוד להם לרועץ.

כעד לעונש נשמע אביהם של הנאשמים, מר שלום רבני. העד תאר את הקושי הרב שהיה מנת חלקה של משפחתו בשנים האחרונות לאחר ביצוע העבירה נשוא כתב האישום ועתר שלא לפגוע בעתיד ילדיו שהנם "מלח הארץ" וכמותם הוא מאחל לכל אוהביו. עוד הדגיש העד את עברה המכובד של משפחתו, סיועה לזולת ואת מעידתם החד-פעמית של בניו.

הנאשם 1 עתר לרחמי בית המשפט במסגרת דברו האחרון, הבהיר את ההתשה שחש לנוכח ההליך המשפטי, הדגיש את חומרת מעשה העבירה, את היותו בגדר מעידה חד-פעמית והבטיח כי לא ישוב עוד לסורו.

הנאשם 2 ניצל את זכות המילה האחרונה, הבהיר כי היה ויקלע למקרה דומה בעתיד, יצור קשר עם המשטרה ויתרחק וכן הביע תקווה כי "יהיה בסדר".

דיון והכרעה

6.בפתח הדיון בסוגיית החזרה המתבקשת מהרשעת הנאשמים, יש לבחון את חומרת מעשיהם בראי וברוח סעיף 40 ג' (א) לחוק. זאת, בהתייחסות למתחם העונש ההולם את מעשי העבירות שביצעו הנאשמים וכאמצעי לבחינת חומרת מעשיהם, הנדרשת בעת שקילת עתירתם לחזור מהרשעתם. יש להתחשב בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה.

7.במעשיהם, פגעו הנאשמים בזכותו היסודית של המתלונן לאוטונומיה על גופו. אין צורך להרחיב אשר למוגנות הנדרשת לכל אדם מפני מעשי אלימות. לאורן של החבלות שנגרמו למתלונן, לאחר שהנאשמים "התנפלו" עליו בצוותא חדא, מידת פגיעתם בערך חברתי זה הנה גבוהה.

8.בחינת הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, מעלה כי בשל אירוע קודם במסגרת חברית במעורבות הנאשם 1, המתלונן ואחרים, הותקף המתלונן על ידי שני הנאשמים באופן בוטה וברוטלי. הנאשמים לא "הסתפקו" בנחת זרוע רגעית והוסיפו ותקפו אותו גם כשהוא שרוע על הרצפה. חומרת המעשה כולו מיוחסת לשני הנאשמים, אף שהנאשם 1 הוא זה ששילח את הבעיטה בפני המתלונן שדומה כי גרמה לנזק בשיניו.

הנאשמים תכננו את מעשיהם ומהראיות עולה כי כיוונו מפורשות להגעת המתלונן לזירת האישום על מנת לבוא עמו חשבון כוחני פסול. חלקם של הנאשמים בביצוע העבירה היה מרכזי ועיקרי ומידת השפעת מעשיהם על המתלונן הנה משמעותית.

הנאשמים יכלו להבין את פסול מעשיהם עליהם שלטו שליטה מלאה והם לא ניצלו נקודות יציאה לרוב שניקרו בדרכם האלימה למול המתלונן. לא הוצגו נתונים אשר להתגרות המתלונן בנאשמים במהלך שקדם לתקיפתו ואין באירוע הקודם שארע במעורבות מי מהם, כדי להצדיק כלשהו בחירה בהתנהגות אלימה. לא נודעה כל ראשיתה של מצוקה נפשית לנאשמים עקב התעללות המתלונן בהם והם אינם קרובים לסייג האחריות הפלילית.

9.מדיניות הענישה בעבירות בהן הורשעו הנאשמים, מתחשבת בצורך במאבק בתופעת האלימות שהפכה לנגע של ממש ובתפקידו של בית המשפט בהעברת מסר ברור באמצעות השתת עונשים חמורים, על מי שבהתנהלותו פוגע במאבק בנגע זה.