מ.י. תביעות ת"א שלוחת איילון נ' בן יקר

פסק דין

#3#>

הנאשמת הודתה בביצוע העבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש והציגה לבית המשפט תצלומים ותעודות רפואיות שהן תוצאת אותה תקיפה של המתלוננת.

עיינתי בתצלומים וקראתי האמור בתעודה הרפואית, ואני קובע שהמעשה שעשתה הנאשמת שבו הודתה, הוא מעשה אלימות חמור.

הכלל בעניין זה שלפניי הוא שככל שבית המשפט מגיע לכלל מסקנה שאדם ביצע עבירה בין אם הודה בביצועה ובין אם הוכח ביצועה, הרי יורשע בגין מעשיו הפליליים. החריג לכלל הוא אי הרשעה וככל שבחריג עסקינן הרי יש לבחון כל מקרה לגופו ובמיוחד בשאלה האם על פי המכלול יש מקום לראות במקרה הנדון כנכנס לגדרו של חריג.

התשובה לשאלה הזו נראה כי מצויה בתסקירי שרות המבחן. אמרתי נראה נוכח טענותיה של ב"כ הנאשמת המתבססות על האמור בתסקירים.

שרות המבחן, כדרכו, מבצע תפקידו נאמנה באופן מקצועי ביותר, תוך שמגיש לעיון בית המשפט חוות דעת מעמיקות ויסודיות.

אין ספק בכך שהאמור בתסקירי שרות המבחן יש בו כדי נסיבות לקולא. השאלה היא האם בנסיבות לקולא אגיע לכלל מסקנה שהמקרה שלפניי נכלל בחריג לכלל כאמור לעיל.

שרות המבחן, בשורה המסכמת בתסקירו האחרון, אומר כך: "לאור הנתונים המובאים אין אנו מוצאים נימוקים ממשיים להמלצה לאי הרשעה. יחד עם זאת אנו סבורים כי הרשעה יכולה להחמיר את הפגיעה המשתמשת בדימוייה העצמי הירוד ולכן אנו ממליצים... להימנע מהרשעתה בדין".

עם כל הכבוד, אינני מוצא באמור בתסקירים כדי לשכנעני שאין להרשיע הנאשמת. יחד עם זאת, אני סבור שהאמור בתסקירים יש בו כדי להקל בדינה של הנאשמת ויש להבחין כאמור בין שני מרכיבים משפטיים אלה.

באשר להלכת בית המשפט לעניין כתב, אכן יש ופגיעה בדימוי העצמי יוביל לאי הרשעה אך יש לבחון על פי עקרון החריג ועל פי נסיבות המקרה ותמיד יבחן כל מקרה על פי מהותו ועל פי המעשים שאותם ביצע הנאשם – הנאשמת במקרה דנן.

אשר על כן, סופו של יום, אינני נעתר לבקשה שלא להרשיע הנאשמת.

אלה העונשים שאני משית על הנאשמת:

3 חודשי מאסר על תנאי והתנאי הוא שבמשך שלוש שנים מהיום לא תעבור עבירה בה הורשעה.

לנוכח מצבה הכלכלי של הנאשמת, מצבה הבריאותי ומבלי שאפרט יתר על המידה שהרי הדברים מפורטים בתסקירי שרות המבחן, אינני מוצא להשית על הנאשמת סנקציה כספית ממשית דהיינו קנס או פיצוי אלא מצאתי להסתפק בחיוב הנאשמת לחתום על התחייבות להימנע מעבירה.

אני מחייב את הנאשמת לחתום על התחייבות בסך 1000 ₪ לפיה אם תוך שנתיים מהיום תעבור עבירה בה הורשעה תשלם הסכום.

לא תחתם ההתחייבות תאסר למשך 7 ימים.

בנסיבות המקרה, לנוכח גזר הדין, לא מצאתי לחייב הנאשמת בצו מבחן.

עותק מהחלטה זו יועבר לשרות המבחן.

בשולי ההחלטה מצאתי להתייחס לענין פרוצדוראלי והוא שבנסיבות המקרה אינני עורך אבחנה בין הכרעת דין לגזר דין לפי שהדיון שבפני בשני עניינים אלה נערך במאוחד.