מ.י. תביעות ראשל"צ נ' בובליל

פסק דין

1.הנאשם הודה, במסגרת הסדר טיעון, בעובדות כתב האישום המתוקן המייחס לו תקיפה הגורמת חבלה, עבירה על סעיף 380 בחוק העונשין, התשל"ז-1977.

2.מכתב האישום המתוקן עולה כי בתאריך 13/3/2008, בשעה 13:54 לערך, דרש הנאשם ממר אייל בן דוד (להלן: המתלונן") כי יזיז את רכבו אשר החנה בסמוך לכניסה לחנייתו הפרטית של הנאשם אשר התגורר במקום. בהמשך לבקשה זו פתח הנאשם את דלת רכבו של המתלונן ובעוד המתלונן ישוב בכיסא הנהג החל הנאשם להכותו עד שלמתלונן נגרמו חבלות של ממש בדמות המטומה במצח, חתך בצוואר ושריטה ביד שמאל.

3.בטרם התקבלה הכרעת דין בעניינו, נשלח הנאשם לקבלת תסקיר שירות המבחן, זאת לאור הסדר הטיעון בין הצדדים בו טענה המאשימה להרשעתו של הנאשם וטיעון פתוח לעונש בעניינו, בעוד שדרישת ההגנה הייתה להימנע מהרשעת הנאשם, אשר זוהי עבירתו הראשונה. עוד טען ב"כ הנאשם כי הרשעת הנאשם בדין עשויה להביא לפגיעה במקום עבודתו, דבר אשר יכביד על הנאשם ומשפחתו וזאת לאור גילו של הנאשם והעובדה כי בגילו יתקשה למצוא פרנסה חלופית .

4.מתסקיר שירות המבחן שנערך לנאשם עולה כי הנאשם, יליד 1959, בן כ-52, נשוי מזה 27 שנים ואב לשלושה. לנאשם זוג הורים מבוגרים, פנסיונרים ו-3 אחים. המדובר במשפחה נורמטיבית ומתסקיר שירות המבחן עולה כי הנאשם אינו נעדר שליטה עצמית ומסוגל בד"כ לנהל קונפליקטים בדרך מקצועית ובוגרת.

עוד עולה מהתסקיר כי הנאשם עבד כ-17 שנים בתור קבלן בניין עצמאי, מוסמך ורשום, זאת לאחר שירות צבאי מלא ולימודי הנדסאות. נכון למועד הדיון האחרון עבד הנאשם כשכיר בחברת בנייה.

מתסקיר השירות עולה כי הנאשם חש בושה גדולה על אופן התנהלותו במקרה והביע חרטה כנה על מעשיו. כמו כן מתקשים הנאשם ומשפחתו לעכל את העובדה כי הנאשם, איש נורמטיבי כאמור, מעורב במעשה פלילי.

לאור האמור לעיל, וכן לאור העובדה כי הרשעה עשויה להביא לפגיעה במקום פרנסתו של הנאשם אשר דורש תעודת יושר מן המשטרה, המליץ שירות המבחן להימנע מהרשעתו של הנאשם, הסתפקות בהתחייבות הנאשם להימנע מעבירה, ובמידה שביהמ"ש ימצא לנכון, הטלת צו של 120 שעות של"צ על הנאשם.

5.בטיעוניו טען ב"כ המאשימה כי הנאשם תקף את המתלונן בגין ויכוח על מקום חניה, ויכוח של מה בכך אשר למרות שוליותו, עדים אנו אף למקרי רצח בשל ויכוח שכזה. הנאשם תקף את המתלונן, אשר אותו לא הכיר טרם לאירוע, גרם לו חבלות של ממש בדמות המטומה במצח, חתך בצוואר ושריטה ביד שמאל.

עוד טען כי רכיב הקלות הבלתי נסבלת בה פנה הנאשם לשימוש בכוח הזרוע כלפי המתלונן, אותו לא הכיר קודם לכן, צריך לבוא לידי ביטוי בגזר דינו של הנאשם.

עוד טען ב"כ המאשימה כי הנאשם לא הציג כל ראייה פוזיטיבית לפגיעה אפשרית במקור פרנסתו במידה שיורשע. כמו כן, לדבריו, הנאשם אינו עומד בקריטריונים אשר הציבה הפסיקה בהלכת תמר כתב לאי הרשעה של נאשם בעבירה בה הודה.

לדבריו, בגין העובדה שזהו תיקו היחיד של הנאשם, העובדה כי מדובר בעבירה משנת 2008, העובדה כי כתב האישום תוקן, העובדה כי הנאשם הודה במעשיו ולקח אחריות, תסקיר שירות המבחן בעניינו חיובי וכן חסך בזמן שיפוטי יקר, תעתור המאשימה להרשעת הנאשם והסתפקות במאסר על תנאי, קנס ופיצוי למתלונן.

6.בטיעוניו טען ב"כ הנאשם כי המדובר בנאשם נעדר עבר פלילי, ללא דפוס התנהגות אלים או עברייני וללא בעיות של שליטה עצמית, וכך אף עולה מתסקיר שירות המבחן בעניינו. לדבריו, הנאשם הינו איש משפחה נורמטיבי אשר נקלע לסיטואציה מקרית וחד פעמית ואף הודה בחלקו למרות שבפועל דובר על תגרה שפרצה בין הנאשם והמתלונן, במהלכה נפצע המתלונן.

עוד טען כי הנאשם לקח אחריות על מעשיו, הביע חרטה מלאה וצער על המקרה ותוצאותיו וחש בושה כי הגיע למצב זה. לשיטתו, עצם הרשעתו עלול לגרור פיטוריו ממקום עבודתו ואובדן מעמדו. לדבריו, בשל גילו של הנאשם יתקשה זה למצוא מקום עבודה אחר, דבר שיגרור פגיעה אף בבני משפחתו.

7.מעשיו של הנאשם בעניינו הינם ביטוי למגמת האלימות הגואה בחברה הישראלית, אלימות אשר נדמה כי הפכה מעיין "מוסכמה חברתית" וכדרך העדיפה לשם פיתרון סכסוכים. "מוסכמה" זו מתברר, אינה פוסחת ואינה מבחינה בין בני אדם, גברים ונשים, קטינים ובוגרים, המשתייכים לקבוצה זו או אחרת, וויכוח, סתמי ועקר ככל שיהיה, עלול להגיע בחברתנו האלימה לכדי אלימות מחרידה ואף עד כדי פגיעה בנפש, זאת כאמור ללא כל סיבה שהיא.

8.מעצם תפקידו, מוטלת על ביהמ"ש החובה לפעול למיגור נגע זה על-ידי פסיקה המגלמת בתוכה, בין היתר, את אלמנט הגמול ואלמנט ההרתעה, הן כלפי הנאשם עצמו והן כלפי עבריינים בכח, ולהבהיר כי מעשים פסולים אלו יזכו לענישה קשה ובלתי מתפשרת.

9.יחד עם זאת, עת בא ביהמ"ש לגזור את דינו של נאשם שוקל הוא, בין יתר שיקולי הענישה, את הגמול הראוי בהתאם לסוג העבירה וחומרתה, את הצורך בהרתעה של הנאשם ועבריינים בכח מלבצע את אותה עבירה וכן את סיכויי שיקומו של הנאשם שכן שיקומו הינו חלק מן האינטרס הציבורי, בפרט כאשר מדובר בנאשם המביע חרטה כנה על מעשיו ומנסה להיטיב עם דרכיו.

יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט אילון בע"פ 1399/91 רוני ליבוביץ' נ' מדינת ישראל, פד"י מז(1),177, כדלהלן:

"אכן במסורת הפסיקה נקבעו כללים בדבר דרכי הענישה ומטרותיה שעל השופט לשוקלם בבואו לגזור את הדין. אופייה של העבירה ונסיבותיה, עולמו של העבריין, עברו ועתידו, הצורך בהרתעתו של העבריין שהורשע ובהרתעתם של עבריינים בכח, מידת התגמול וחובת השיקום, תיקון היחיד ותיקונה של החברה".

10.אדגיש כי הלכה פסוקה היא שביהמ"ש אינו כפוף לכל הסדר טיעון שנחתם בין הצדדים, אך על פי רוב אינו נוהג להתערב בהחלטות המאשימה ונוהג לקבל הסדרי טיעון ככל שאלו אינם חורגים חריגה מוגזמת מגבולות ההיגיון והסבירות (לעניין זה ראה: ע"פ 313/68 גולדברג ואח' נ' מדינת ישראל, פ"מ כב(2), 283; ע"פ 1958/08 פלוני נ' מדינת ישראל, נז(1), 577; עש"מ 2/67 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"מ כב(1), 057).