מ.י. תביעות לכיש-שלוחת אשקלון נ' זר

פסק דין

הנאשם, יליד 1968, הודה ביום 9/7/09 בעובדות נשוא כתב האישום המתוקן על פי הסדר ובעבירות של תקיפה, איומים, החזקת סכין למטרה לא כשרה והריגת בעל חיים, זאת לאחר שבתאריך 9.5.09 בשעה 11:00 לערך, ביישוב כוכב מיכאל איים בפגיעה בגופה על גיסתו המתלוננת בכך שאחז בסכין ואמר לה "אני ארצח לך את הכלב", תוך שהוא מתקדם לכיוונה ולכיוון כלבה וזאת בכוונה להפחידה. בהמשך, הנאשם תקף את המתלוננת בכך שדחף בידיו את פלג גופה, דקר את כלבה של המתלוננת בבית החזה באמצעות סכין והרגו.

במעמד ההודיה בעבירות נשוא כתב האישום המתוקן כאמור, הצהירו הצדדים על עמדותיהם: המאשימה עמדה על הטלת עונש מאסר והסנגור עתר שלא להרשיע את הנאשם. בהיות הנאשם נטול עבר פלילי הוצגה הסכמה לפיה בטרם יורשע הנאשם, שירות המבחן יגיש תסקיר אודות הנאשם תוך התייחסותו לשאלת ההרשעה.

מהתסקיר שהוגש עולה, בין היתר, כי הנאשם, אב לשניים, שירת שירות צבאי מלא כלוחם בהנדסה קרבית וכן בצבא קבע, שימש בעבר במשך כ-8 שנים כמנכ"ל חברה והמציא חוות דעת לפיה מילא את תפקידו ללא תלונות משמעת וכיום שותף בעסק ליבוא חומרי בניין.

שירות המבחן התרשם מאדם בעל מודעות עצמית גבוהה המנהל אורח חיים נורמטיבי ומציין כי הרקע לסכסוך נבע ממערכת יחסים משפחתית מורכבת. צויין בתסקיר כי הנאשם נטל אחריות, הודה במעשיו והביע צער לתוצאה תוך שהדגיש כי חשש שהכלב עשוי היה לפגוע בילדיו.

שירות המבחן ציין, בין היתר, כי אירוע העבירה היווה עבור הנאשם אירוע מפיק לקחים וחריג לנורמות חייו ונוכח מאפייני אישיותו ובהתייחס לכך שמדובר בעבירה ראשונה בחייו הרי שהרשעה עלולה לפגוע באפשרויות תעסוקה בעתיד ולכן סבר כי יש מקום לשקול שלא להרשיע את הנאשם.

בתוך כך המליץ שירות המבחן להשית על הנאשם צו לביצוע עבודות שירות לתועלת הציבור בהיקף של 140 שעות.

ב"כ המאשימה בטיעוניה לעונש הדגישה, בין היתר, את חומרת העבירות בהן הודה הנאשם וטענה להרשעה ולמאסר ולו בעבודות שירות תוך דחיית עמדת שירות המבחן. צוין כי פסיקת בית המשפט העליון מחמירה מאוד בעבירות של החזקת סכין למטרה לא כשרה תוך הפניתי לפסקי דין לפיהם על עברה זו בלבד הושתו על נאשמים עונשי מאסר בפועל על אף העדר עבר פלילי. לכן, בשים לב לכך שהנאשם בענייננו הודה בעברות נוספות, לרבות הריגת בעל חיים, תקיפה ואיומים, הרי שאין כלל מקום לשקול אי הרשעה.

מנגד טען הסנגור, בין היתר, כי יש לקבל את עמדת שירות המבחן ולא להרשיע את הנאשם. המדובר באדם נורמטיבי, ללא עבר פלילי ואף שאין חולק כי לא היה מדובר בסיטואציה של הגנה עצמית הוא עצמו הותקף ע"י הכלב ואף נדרש לטיפול רפואי בשל כך. הנאשם הודה במעשיו ולמעשה כבר שילם מחיר כבד משום שהורחק מהישוב בו התגורר לתקופה לא קצרה והיה נתון בתנאים מגבילים. כמו כן ציין שהמתלוננת קיבלה פיצוי נוכח מותו של הכלב בסכום של 4000 ₪. נטען כי העבירה עצמה בוצעה בחצר ביתו של הנאשם המשותפת אף לחצר בית המתלוננת, גיסתו.

הסנגור טען כי הרשעת הנאשם לא תועיל לא לחברה ולא לנאשם ותפגע ביכולתו לנהל חיים תקינים. לחילופין טען כי אם ביהמ"ש סבור שיש להטיל מאסר בעבודות הרי שמבוקש להסתפק בשרות לתועלת הציבור או בתקופה המינימאלית ולא מעבר לשלושה חודשים.

כראיות לעונש העידו מצד הנאשם לענין אופיו הטוב, אביה של המתלוננת ושני מכרים נוספים שציינו כי מעולם לא נתקלו במקרים של אלימות מצד הנאשם וכי מדובר באדם מאוד נוח, לא עצבני ולא אלים. כמו כן הופנתי, בין היתר, למכתבים מהם עולה כי המדובר היה בכלב תוקפני ולא נח שהיה פעמים רבות לא קשור וכבר היו מקרים בעבר בהם תקף אנשים וכלבים אחרים, בבחינת "שור מועד".

לענין ההרשעה עומדת להכרעה בענייננו השאלה האם במכלול השיקולים במקרה זה, יש מקום לחרוג מן הכלל לפיו יש להרשיע נאשם שביצע מעשה עבירה, אם לאו.

כב' השופטת דורנר, בע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337 לענין השיקולים שעל בית המשפט לשקול, ציינה,

"הימנעות מהרשעה אפשרית אפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל" (שם בע"מ 342).

בהלכת "כתב" הנ"ל בעמ' 343-344 סוקר כב' המשנה לנשיא ש. לוין את השיקולים אשר בוחן שירות המבחן בבואו לשקול אי הרשעה ומאמץ שיקולים אלו כאחד הגורמים שיש להביאם בחשבון בהחלטה בדבר תוצאות ההרשעה. כך צוינו השיקולים שם:

"שיקולי השירות להמליץ על שירות לתועלת הציבור ללא הרשעה, שהם בעיקרם שיקולי שיקום: א)האם מדובר בעבירה ראשונה או יחידה של הנאשם? ב)מהי חומרת העבירה והנסיבות שבהן בוצעה? ג)מעמדו ותפקידו של הנאשם והקשר בין העבירה למעמד ולתפקיד; ד)מידת הפגיעה של העבירה באחרים; ה)הסבירות שהנאשם יעבור עבירות נוספות; ו)האם ביצוע העבירה על ידי הנאשם משקף דפוס של התנהגות כרונית, או המדובר בהתנהגות מקרית; ז)יחסו של הנאשם לעבירה, האם נוטל הוא אחריות לביצועה? האם הוא מתחרט עליה? ח)משמעות ההרשעה על הדימוי העצמי של הנאשם? ט)השפעת ההרשעה על תחומי פעילותו של הנאשם. שיקולים אלה, מבלי שיהיו ממצים, מקובלים עלי, כאחד הגורמים שיש להביאם בחשבון בהחלטה בדבר תוצאות ההרשעה.

מנגד, קיימים גם שיקולים שבאינטרס הציבור ששמים את הדגש על חומרת העבירה ונסיבותיה (גורם שגם שירות המבחן אינו מתעלם ממנו) ועל האפקט הציבורי של הרשעה..".

בר"ע 432/85 גדעון רומנו נ' מדינת ישראל, תק-על 85(3) 737, נאמר מפי כבוד הנשיא שמגר:

"בעקבות ההודאה בעובדות או בעקבות המסקנה השיפוטית שעבירה פלונית הוכחה כדבעי לאור הראיות שהובאו בפני בית המשפט, גם באה בדרך כלל ההכרעה לפיה, יש להרשיע את הנאשם. רק בנסיבות יוצאות דופן, בהן אין יחס סביר בין הנזק הצפוי מן ההרשעה בדין לבין חומרה של העבירה, נוקט בית המשפט לפעמים בחלופה של הטלת מבחן ללא הרשעה. ההימנעות מן ההרשעה הופכת, כמובן, באופן תיאורטי לקשה יותר ככל שהעבירה חמורה יותר ובתי המשפט אינם נוהגים לראות בחרטה בלבד עילה ליצירתה של הבחנה בין פלוני לפלמוני שעבר אותה עבירה בנסיבות דומות. כאשר מדובר בשורה של עבירות חמורות, כפי שהדבר אירע במקרה דנן, הופך עניין התחליף לענישה המצויה, לנושא קשה עוד יותר ליישום".

כמקור השוואתי לעניין הנדון ניתן לפנות למקורות המשפט העברי ההלכתי. בהקשר זה אפנה לחוות דעת מקיפה מיום 16.10.09, שהוכנה על ידי המרכז ליישומי משפט עברי - "ישמע" של המכללה האקדמית נתניה, באדיבותו.