מ.י. תביעות לכיש-שלוחת אשדוד נ' ספיר

גזר דין

(ללא הרשעה)

הנאשם הודה והורשע בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, עבירה לפי סעיף 380 לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן- החוק), ושיבוש הליכי משפט, עבירה לפי סעיף 244 לחוק.

מכתב האישום המתוקן עולה, כי בתאריך 24.10.09, במרכז א' באשדוד, התפתח ויכוח בין קטין שהגיע למקום ביחד עם הנאשם ואחרים נוספים לבין קטין נוסף (להלן- המתלונן), ובעקבותיו תקף הנאשם ביחד עם האחרים את המתלונן, בכך שהכה בו במכת אגרוף בפניו ובעט בו, וגרם לו לחבלה של ממש, המטומות ושפשופים בפניו וברגליו.

בהמשך, פצע הקטין את המתלונן באמצעות סכין והשליך את הסכין. הנאשם הרים את הסכין, ניקה אותה והעלים אותה מהמקום, ובכך שיבש הליכי משפט.

הנאשם הודה בכתב האישום המתוקן ביום 30.12.09, במסגרת הסדר טיעון, בו הסכימו הצדדים לקבלת תסקיר קצין מבחן אודותיו בטרם הרשעה, כאשר המאשימה הודיעה כי היא תעתור למאסר בפועל, וההגנה ביקשה לבחון את שאלת ההרשעה.

ביום 24.3.10 הוגש תסקיר שירות המבחן, ממנו עולה, כי מדובר בנאשם בן 19, ללא עבר פלילי, שנסיבותיו המשפחתיות אינן קלות, המבטא רצון ומוטיבציה לניהול אורח חיים נורמטיבי, ומתכוון להתגייס לצבא, אך עד כה התקשה להסתגל ולהתמיד במסגרות.

שירות המבחן ציין כי הנאשם שולב בקבוצה טיפולית בנושא "עבירה ראשונה", לקח אחריות והביע חרטה על ביצוע העבירה, וכי חווה את מעצרו ואת מעורבותו בפלילים באופן טראומתי ומרתיע.

לסיכומו של דבר, לאור גילו הצעיר, העדר עבר פלילי וכוונתו להתגייס לצבא, המליץ שירות המבחן לבטל את הרשעתו של הנאשם, להעמידו במבחן ולהטיל עליו צו של"צ והתחייבות.

בטיעוניה לעונש, טענה המאשימה, כי לאור חומרת העבירה, ומעורבותו של הנאשם בתקיפה שהגיעה לכדי שימוש בסכין, לאור העלמת הסכין ע"י הנאשם, ולאור הצורך בהרתעת הרבים, אין מקום לקבל את המלצת שירות המבחן, ועל כן עתרה להטלת עונשים של מאסר בפועל, מאסר על תנאי, פיצוי והתחייבות.

הסנגור טען, כי מדובר בנאשם נורמטיבי, אשר מגיל 13 גדל ללא אב, שכן אביו ואחיו הבכור נידונו לעונש מאסר ממושך.

לדבריו, הנאשם היה אמור להתגייס לשירות קרבי בצה"ל בחודש נובמבר 2009, אך עקב ההליכים המשפטיים הוקפא נושא גיוסו, עד לאחר סיום ההליך המשפטי בתיק זה.

לטענת הסנגור, למרות נסיבותיו האישיות, מצליח הנאשם לנהל אורח חיים נורמטיבי, וזו לו מעורבותו היחידה בפלילים, ועל כן עתר לאימוץ המלצת שירות המבחן.

לפי ההלכה הפסוקה, משהוכח ביצועה של עבירה יש להרשיע את הנאשם, וסיום ההליך המשפטי ללא הרשעה ייעשה רק במקרים חריגים, בהם היחס שבין חומרת העבירה לבין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה, אינו סביר.

בע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3), 337, נקבע בהקשר זה :

"כידוע, שיקומו של נאשם - הגם שהוא מהווה שיקול מהותי שלציבור כולו עניין בו - הינו אך אחד משיקולי הענישה, שאליו מתווספים שיקולים אחרים הנובעים מאופיה של העבירה.

אכן, ענישתו של נאשם היא אינדווידואלית, ובית-המשפט בוחן עניינו של כל נאשם ונאשם ואינו קובע את עונשו אך על-פי מהות העבירה. ואולם, מהותה של העבירה, הצורך בהרתעת הרבים... כל אלה משמשים כגורמים העלולים לגבור אף על שיקומו של הנאשם".

בעניין כתב הנ"ל, ציין כבוד השופט לוין, כי אי הרשעה תבוא במקום בו בית המשפט ישוכנע כי שיקולי השיקום של הנאשם המסויים שלפניו, גוברים על האינטרס הציבורי הנובע מחומרת העבירה והאפקט הציבורי של ההרשעה.

כבוד השופט לוין מנה בפסק הדין את שיקולי השיקום, המנחים בדרך כלל את שירות המבחן להמליץ על עונשים ללא הרשעה, וקבע כי הם מקובלים עליו, וניתן לומר כי רובם חלים בעניינו של הנאשם.

אין ספק כי עניינו של הנאשם מעורר התלבטות לא קלה.