מ.י. תביעות לכיש-שלוחת אשדוד נ' חרצנקו

החלטה

כמבוקש.

ניתנה והודעה היום י"ט אייר תש"ע, 03/05/2010 במעמד הנוכחים.

דליה קליימן, שופטת

הכרעת דין

הנאשם הודה באמצעות בא כוחו בכל העובדות הנטענות בכתבי האישום לפיכך, אני מוצאת את הנאשם אשם בעבירות שיוחסו לו בכתבי האישום ומרשיעה אותו בהן.

ניתנה והודעה היום י"ט אייר תש"ע, 03/05/2010 במעמד הנוכחים.

דליה קליימן, שופטת

גזר דין

בתיק זה אוחד הדיון, הנאשם כפר באשמה באמצעות בא כוחו, התיק נקבע להוכחות, בית המשפט פינה יומנו, זומנו עדי תביעה ואף התייצבו, היום ביקש הנאשם באמצעות בא כוחו להודות באשמה במסגרת הסדר טיעון.

אתחשב בהודאתו בתיקים המצורפים גם אם בשלב זה, בכך רואה אני הבעת חרטה ולקיחת אחריות על המעשים אך רק "ימים יגידו" אם כך הוא הדבר.

מדובר בעבירות חמורות של נהיגה כאשר רשיון הנהיגה של הנאשם פקע עוד בשנת 2002, בנסיבות אלה אין גם תוקף לביטוח, אך לא זו אף זו, הנאשם נתפס כשהוא נוהג בהיותו שיכור וסירב ליתן בדיקת אויר נשוף.

מדובר בעבירות חמורות אשר יש בהן יותר משמץ של זלזול באושיות החוק כאשר אוסיף ואומר כי הנאשם הינו חולה, הדבר ניכר גם בהליכתו וספק אם במצב שבו היה נתון היתה לו שליטה ברכב בו אחז, אך מזל הוא כי לא נגרמה תאונת דרכים ולא נגרמו אבדות בנפש כפי שקורה לא אחת בנסיבות דומות.

בהעמידי על משקל המאזניים את האינטרס הציבורי מחד ואת הנסיבות האישיות מאידך, קובעת אני ללא כל היסוס כי במקרה זה גובר האינטרס הציבורי הגם שלוקחת אני גם את נסיבותיו האישיות בחשבון.

במסגרת הסדר הטיעון יוטלו על הנאשם 30 חודשי פסילה בפועל וכן מאסר על תנאי, אדגיש כי מצבו של נאשם זה אינו דומה לנאשם אשר רשיונו בר תוקף ועליו להפקידו שכן ממילא הנאשם אינו אוחז ברשיון נהיגה מזה שנים והינו מנוע מלנהוג ומדברי בא כוחו אני למדה כי גם מצבו הבריאותי אינו מאפשר לו לנהוג.

רכב הינו כלי מסוכן ובאחת יכול ויהא "כלי משחית", ידע כל האוחז בהגה כי הוא נדרש למשנה זהירות ואת העונש הצפוי לו עקב רשלנותו.

בע"פ 84/85 ליכטנשטיין נ' מ"י פ"ד מ (3) 141 אומר בית המשפט את הדברים הבאים:

"מכונית מהווה חפץ מסוכן שתכונותיו מחייבות את המשתמש בו ברמת זהירות גבוהה מזו הכרוכה בחפץ רגיל".

בר.ע. 2842/96 כחלון נ' מ"י תקדין עליון כרך 96 (2) עמ' 481 אומר כב' השופט טירקל את הדברים הבאים:

"הקטל הנורא בכבישי הארץ מחייב אותנו להקשות את ליבנו ולנהוג עם עבריינים כאלה במידת הדין ולא במידת הרחמים. משמעות הדברים היא, שיש להעלות את רמת הענישה בכיוון העונשים המירביים הקבועים בחוק, תוך הפחתת המשקל היחסי של הנסיבות האישיות. צר לי על כך, אולם דומני שאיש לא יחלוק שהשעה צריכה לכך".

ראה גם ע"פ 2580/93 פלוני נ' מ"י שם אומר בית המשפט כי ככל שמעשה העבירה שכיח והפך ל"מכת מדינה" וככל שהשלכותיו על החברה קשות יותר כך יועדף ההיבט השני שבענישה דהיינו הרתעה על דרך ענישה מרתיעה.

יפים הדברים בשינויים המחוייבים גם בענייננו.