מ.י. תביעות לכיש-שלוחת אשדוד נ' אזולאי

החלטה

הנאשם הודה במסגרת הסדר טיעון בכך שב16/10/07 בצהריים בחוף הקשתות גנב מרכב חונה ציוד גלישה אותם הוציא מהרכב והעמיס על רכבו.

במסגרת הסדר טיעון כתב האישום תוקן באופו מהותי, כתב האישום תוקן, נשלח לתסקיר והתביעה הודיעה כי אף שלא תעתור למאסר עומדת על הרשעה ועל רכיבי ענישה נוספים בעוד הסניגור יעתור להימנע מהרשעה.

הנאשם בן 25 ועברו נקי.

נתקבל תסקיר ממנו עולה כי כיום עובד כמנהל חנות בגדים, בינתיים נישא , בעל תפקודות יחודיות אף שיש פער בין יכולותיו למעורבותו בעבירה זו.

לאחרונה היה במצב משברי קשה עקב פטירת אחיו בתאונת דרכים ולקח על עצמו תפקיד משענת הוריו.

הנאשם השלים 12 שנות לימוד, שירת שריות צבאי מלא בחיל הים, מתעודת השחרור עולה כי התנהגותו הייתה טובה מאוד והערכתו חיובית.

הנאשם לוקח אחריות על העבירה אולם מתקשה להתייחס למניעים שעמדו ברקע לה.

להערכת שירות המבחן העבירה מבטאת ליקוי במערכת הערכית המוסרית והשתרשות נורמות עברייניות באותה תקופה. יחד עם זאת, ניכר כי קיום מצליח לנהל אורח חיים נורמטיבי, נשוי עובד, מתפקד , ואף מתמודד עם חווית אובדן קשה.

שירות המבחן בנסיבות אלה ממליץ להימנע מהרשעה על מנת לא לפגוע באפשרות תעסוקה עתידית יחד עם צו של"ץ בהיקף של 140 שעות בעוד התביעה עותרת להרשעתו, לענישה מרתיעה ולפיצוי למתלונן. הרכוש הושב לבעלים.

ההלכות אשר להימנעות מהרשעה הן ידועות:

בע"פ 2513/96 מדינת ישראל נ' שמש, (פ"ד נ(3) 682) פסק בית המשפט העליון בעמ' 683 כי:

"שורת הדין מחייבת כי מי שהובא לדין ונמצא אשם, יורשע בעבירות שיוחסו לו. זהו הכלל. הסמכות הנתונה לבית המשפט להסתפק במבחן מבלי להרשיעו בדין, יפה למקרים מיוחדים ויוצאי דופן. שימוש בסמכות הזאת כאשר אין צידוק ממשי להימנע מהרשעה מפר את הכלל. בכך נפגעת גם שורת השוויון לפני החוק".

על הלכה זו חזר בית המשפט העליון, מפי כבוד השופטת א' פרוקצ'יה, בע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד(3) 685, 689):

כלל היסוד הוא כי "רק בנסיבות יוצאות דופן, בהן אין יחס סביר בין הנזק הצפוי מן ההרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה, נוקט בית המשפט לפעמים בחלופה של הטלת מבחן ללא הרשעה" (דברי כבוד הנשיא מ' שמגר בבר"ע 432/85 רומנו נ' מדינת ישראל, (תק-על 85(3) 737); ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, (פ"ד נב(3) 337, 341); ע"פ (מחוזי ת"א) 1828/93 בנק למסחר בע"מ נ' מדינת ישראל, (פ"מ התשנ"ו (ג) 395).

"...למעשה, אמת המידה הבוחנת את היחס בין חומרת העבירה לבין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה מהווה יישום של כלל המידתיות המחייב את כל רשויות המדינה, ובהן הרשות השופטת. הרשעתו של אדם מהווה פגיעה בכבודו, שהרי היא מטילה עליו אות קלון. פגיעה שכזו, חייבת להיות לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, בהתאם "לפיסקת ההגבלה שבסעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו". בבסיסה של הוראת חוק זו עומד "עיקרון המידתיות", אשר דורש בחירת אמצעי אשר תואם את המטרה שלשם השגתה פועלת הרשות, וכן יחס ראוי בין הפגיעה בזכות לבין התועלת הצפויה לציבור ממנו (ראו: בג"צ 987/94 יורונט קווי זהב (1992) בע"מ נ' שרת התקשורת, (פ"ד מח(5) 412, 435); בג"צ 3477/95 בן עטייה נ' שר החינוך, התרבות והספורט, (פ"ד מט(5) 1, 12-13); בג"צ 3648/97 סטמקה נ' שר הפנים, (פ"ד נג (2) 728, 776); בג"צ 2056/04 מועצת בית הכפר בית סוריק נ' ממשלת ישראל, (פ"ד נה(5) 807, 836). הרשעה בדין עלולה להיות, במקרים מסויימים, בלתי-מידתית, ועל-כן מנוגדת להוראת סעיף 8 לחוק היסוד..."

"...ההמנעות מן ההרשעה הופכת, כמובן, באופן תיאורטי לקשה יותר ככל שהעבירה חמורה יותר ... כאשר מדובר בשורה של עבירות חמורות ... הופך עניין התחליף לענישה המצויה, לנושא קשה עוד יותר ליישום". (בר"ע 432/85 הנ"ל).

בע"פ 2083/96 הנ"ל בעניין כתב, הדגישה כב' השופטת דורנר כי תכליתם של סעיף 71א לחוק העונשין וסעיף 1 לפקודת המבחן הינה שיקומית, אך הוסיפה:

"ואולם, כידוע, שיקומו של נאשם - הגם שהוא מהווה שיקול מהותי שלציבור כולו עניין בו - הינו אך אחד משיקולי הענישה, שאליו מתוספים שיקולים אחרים הנובעים מאופיה של העבירה.

אכן, ענישתו של נאשם היא אינדווידואלית, ובית-המשפט בוחן עניינו של כל נאשם ונאשם ואינו קובע את עונשו אך על-פי מהות העבירה. ואולם, מהותה של העבירה, הצורך בהרתעת הרבים, ובעבירות שקורבנן אינו הפרט אלא הציבור כולו אף הוקעת מעשה העבירה - בצירוף מדיניות ענישה אחידה ככל האפשר על-יסוד שיקולים אלה - כל אלה משמשים כגורמים העלולים לגבור אף על שיקומו של הנאשם.