מ.י. תביעות חדרה -משטרת ישראל נ' נדאף ואח'

הכרעת דין

על הנאשם עאדל נאדף, הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות שעניינן: איומים והפרעה לעובד ציבור.

על פי הנטען נגדו בעובדות כתב האישום, בתאריך 31/5/05 החליט מר דב שריר המשמש כמפקח במשרד התשתיות ובתוקף תפקידו הנו אחראי ומפקח בטיחות בתחום הגז, להגיע לביתו של מר חוסני בן חסן נדאף אחיו של הנאשם על מנת לתפוס משאית אשר הייתה עמוסה בבלוני גז וחנתה בניגוד לחוק סמוך לבתי מגורים במקום.

המפקח מר שריר הגיע למקום כאשר הוא מלווה בשוטרים והורה למר חוסני נדאף אחיו של הנאשם לפנות את המשאית מן המקום ולהגיע עמם לתחנת משטרת עירון; מר חוסני סירב לדרישה והחל להתווכח עם מר דב שריר; במעמד זה, הגיע הנאשם שבפני, מר עאדל בן חסן נדאף, למקום תוך שהוא צועק ומקלל על המפקח מר דב שריר; הנאשם החל לצעוק ולאיים על המפקח כדלקמן: " אני יודע איפה אתה גר ואם יבוא הגרר אני אעלה את המשאית ואפוצץ את כולכם". בהמשך הוסיף הנאשם כדלקמן: "אפילו אם כל הצבא הישראלי יבוא לפה אף אחד לא יקח את המשאית"; דברים אלו הושמעו מפיו בכוונה להפחיד או להקניט את מר שריר.

מטבע הדברים במקום התפתחה מהומה, במהלכה מסר מר חוסני נדאף את מפתחות המשאית לידי הנאשם עאדל נדאף אשר התניעה ונסע מן המקום בנהיגה פרועה תוך סיכון חיי אדם.

תחילה כפר הנאשם בעובדות כתב האישום. עובר לסיום פרשת התביעה, החליט הנאשם להודות בעובדות כתב האישום. הוא נשלח לשרות המבחן על מנת שיוגש בעניינו תסקיר אשר יבחן את בקשתו להודות בביצוע העבירות המיוחסות לו מבלי שיורשע בגינן. המאשימה הודיעה כי היא תעמוד על הרשעתו יהיו אשר יהיו תוצאות התסקיר.

בתאריך 28/2/10 הוגש בענינו של הנאשם תסקיר קצין מבחן. עיון בתסקיר מלמד, כי נערכו עם הנאשם 2 שיחות במשרדי שרות המבחן. הנאשם עאדל הינו בן 47 ומתגורר ב"ג'ת" במשולש. הנאשם נשוי ואב ל- 5 ילדים. שלושה מהם סטודנטים במוסדות ללימודים גבוהים. במהלך 6 השנים האחרונות עובד הנאשם כנהג וכשליח בחברת "פי סי רעד" שהנה חברה למחשבים. הנאשם סיפר לקצין המבחן אודות משפחתו. מתברר כי קשריו עם משפחתו המורחבת הינם קשרים תקינים, כל אחיו נשואים ובעלי משפחות. הנאשם סיפר לקצין המבחן כי אביו נפטר ואמו עשתה מאמצים כבירים לגדל את כל בניה ברוחה. הוא ציין כי הקשר עם אמו הינו קשר רגשי עמוק. משפחתו מטבע הדברים, התמודדה עם קשיים כלכליים משמעותיים, במיוחד לאחר מות אביו המצב הכלכלי הקשה גרם, להערכת קצין המבחן, להתפתחות דימוי עצמי נמוך ולתחושת חוסר ערך וחוויה של חוסר אונים אצל הנאשם. להערכת קצינת המבחן, על רקע זה נאגרו בתוכו תחושות תסכול וכעס, שלא קיבלו ביטוי חיצוני.

בשנת 1987 נשא הנאשם לאשה את פאטמה; כיום הינה בת 43 עקרת בית; יחסיו עם רעייתו מצוינים והנאשם עושה מאמצים רבים להעניק לילדיו את אשר הוא לא קיבל כילד. ראוי לציין, כי לא נזקפות לחובת הנאשם עבירות קודמות.

בהתייחסו לעבירות נשוא תיק זה , הודה הנאשם בביצוען וגילה חרטה. עם זאת קצין המבחן התרשם, כי הנאשם אינו מחובר לאחריות הפלילית שבמעשיו ולפיכך טען הנאשם כי לא גיבש כוונה פלילית. לטענתו הוא פעל בפזיזות, ללא מחשבה ושיקול דעת. הנאשם הסביר, כי ביקש לסייע לאחיו אשר נדרש להעביר את המשאית לתחנת המשטרה.

קצין המבחן התרשם, כי הנאשם הינו אדם המתפקד היטב וכי הינו בעל יכולת וורבאלית טובה. עם זאת בשיחות עמו מצא קצין המבחן קושי לפתח עם הנאשם דיאלוג מעמיק לגבי אורחות חייו ודפוסי התנהגותו. קצין המבחן ציין, כי הנאשם הביע בפניו חשש כן מתוצאות הדיון בעניינו ולדבריו אם תוטל עליו ענישה מחמירה יתקשה לדאוג כלכלית למשפחתו הזקוקה לעזרתו.

שרות המבחן בדק ומצא כי לא קיימת כל הצדקה שלא להרשיע את הנאשם בביצוע העבירות המיוחסות לו. עם זאת המליץ שרות המבחן שלא למצות את הדין עם הנאשם ולא לגזור לו עונש של מאסר לריצוי בפועל שכן קצין המבחן סבור, כי נקיטה בגישה עונשית כה מחמירה עלולה לפגוע בנאשם פגיעה תעסוקתית. שרות המבחן המליץ להטיל על הנאשם צו של"צ בן 100 שעות לצד עונש מאסר מותנה. להתרשמות קצינת המבחן, ענישה זו תהווה עבור הנאשם גורם מרתיע בעל מרכיבים חינוכיים.

ב"כ הנאשם טען, כי אין כל הצדקה וטעם להרשיע את הנאשם בביצוע העבירות המיוחסות לו וכי מן הראוי לנקוט נגדו בגישה מקלה ולא להורות על הרשעתו ולהסתפק בענישתו במסגרת המלצת שרות המבחן.

בע"פ 2513/96 + 3467/96 מדינת ישראל נ' ויקטור שמש ואח', פ"ד נ(3), 682, כותבים שופטי דעת הרוב את הדברים הבאים:

"שורת הדין מחייבת כי מי שהובא לדין ונמצא אשם, יורשע בעבירות שיוחסו לו. זהו הכלל. הסמכות הנתונה לבית המשפט להסתפק בהעמדת נאשם במבחן בלי להרשיעו בדין, יפה למקרים מיוחדים ויוצאי דופן. שימוש בסמכות הזו כאשר אין צידוק ממשי להימנע מהרשעה מפר את הכלל. בכך נפגעת גם שורת השוויון בפני החוק...". (שם בעמ' 683).

סוגיה זו חזרה ועלתה לדיון בע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נ"ד(3), 685, בעמ' 689 סיפא, דברי כב' השופטת א. פרוקצ'יה:

"מושכלות ראשונים הם כי דרך-כלל, בית משפט אשר קבע כי נאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו ירשיעו בדין. ככלל, משנמצא כי אדם עבר עבירה, מתחייב כי ההליך הפלילי כנגדו ימוצה בדרך של הרשעתו וענישתו, ומציאות זו עומדת ביסוד הליך אכיפת חוק תקין ושוויוני. לכלל זה – כאשר הוא מוחל על נאשמים בגירים – נמצא חריג בדמות ההסדר שבסעיף 71א' לחוק העונשין, תשל"ז-1977 ושלפיו רשאי בית המשפט, גם כאשר מצא שנאשם ביצע עבירה, להימנע מהרשעתו וליתן בעניינו צו שירות לתועלת הציבור, נוסף על מבחן או בלעדיו. משמתבקש בית המשפט לשקול אימתי יחיל את הכלל המדבר בחובת הרשעה ומתי יחיל את החריג בדבר הימנעות מהרשעה, נדרש איזון שיקולי המעמיד את האינטרס הציבורי אל מול נסיבותיו האינדיווידואליות של הנאשם. בראייה כוללת, נשקל מן הצד האחד הצורך במיצויו של ההליך הפלילי בדרך של הרשעת עבריין כדי להשיג בכך, בין היתר, את גורם ההרתעה והאכיפה השוויונית של החוק. שיקול ציבורי זה פועל במשנה תוקף ככל שחומרת העבירה גדולה יותר, והנזקים לפרט ולציבור מביצועה גוברים.

כנגד השיקול הציבורי נשקל עניינו של הפרט הנאשם, ובמסגרת זו נבחנים נתונים שונים הנוגעים אליו, וביניהם – טיב העבירה שעבר וחומרתה, עברו הפלילי, גילו, מצב בריאותו והנזק הצפוי לו מהרשעה. באשר לנאשמים בגירים, במאזן השיקולים האמור גובר בדרך כלל השיקול הציבורי, ורק נסיבות מיוחדות, חריגות ויוצאות דופן ביותר תצדקנה סטיה מחובת מיצוי הדין בדרך הרשעת העבריין, וזאת, לרוב, כאשר עלול להיווצר יחס בלתי סביר בין הנזק הצפוי מהרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה והנזק הצפוי לעבריין מההרשעה". (ההדגשה שלנו).

לגופו של ענין, אינני סבור, שבמקרה שבפנינו התקיימו אותן נסיבות מיוחדות, חריגות ויוצאות דופן ביותר, שיש בהן כדי להצדיק סטיה מחובת מיצוי הדין בדרך הרשעתו של מי שביצע את מעשה העבירה.

אם נעיין בשני הגורמים (שפורטו בפסק-הדין שבענין תמר כתב (פ"ד נ"ב(3), בעמ'342), ואשר אמורים להתקיים במצטבר לצורך אפשרות של הימנעות מהרשעה, האחד: פגיעה חמורה בשיקום הנאשם עקב ההרשעה. השני: סוג עבירה המאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסויים על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים, כי אז מסקנתי היא ששני הגורמים לא מתקיימים בנסיבות המקרה דנא.

כזכור, הנאשם אמנם נטל אחריות מלאה על מעשיו; חרף השינוי בעמדתו לענין ההרשעה הוא המשיך להציג עצמו כקרבן של הנסיבות, וכמי שנאלץ לסייע לאחיו שנקלע למצוקה. לא התרשמתי כפי שגם קצין המבחן לא התרשם שהרשעה זו עלולה להמיט אסון כלכלי על הנאשם, וכמו כן העבירה בה הורשע הנאשם אינה מסוג העבירות עליהן ניתן למחול בדרך של אי הרשעה.