מ.י. שלוחת תביעות אילת-משטרת אילת נ' רוטבלט

החלטה

לפניי בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדרה של המבקשת ובקשה לביטול עיקול שהוטל על חשבון הבנק שלה, ע"י המרכז לגביית קנסות, במסגרת המאמצים לגביית הקנס שהושת עליה בגזר הדין.

הרקע

1.המבקשת הובאה לדין בבית משפט זה (בפני כב' השופט יואל עדן) בגין כך שביום 4.9.2009 בשעה 16:35 נתפסה כשהיא נוסעת במהירות של 135 קמ"ש במקום בו המהירות המרבית המותרת הינה 90 קמ"ש.

2.בשל כך, הוגש כנגד המבקשת כתב אישום, במסגרתו יוחסה לה עבירה לפי תקנה 54(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961.

3.המבקשת זומנה להקראה ליום 8.12.2009 והזמנה לדין וכתב האישום (ט' 4254) נמסרה לידיה והיא אישרה זאת בחתימתה. המבקשת לא התייצבה בבית המשפט במועד שנקבע, וביום 9.12.2009, הורשעה ונידונה בהיעדרה לעונשים הבאים: פסילה על תנאי לתקופה של 3 חודשים למשך 3 שנים וקנס כספי בסך 1,500 ₪ (להלן: "פסק הדין").

טענות הצדדים

4.המבקשת עתרה בבקשתה לביטול פסק הדין ולביטול עיקול הכספים שהוטל על חשבון הבנק שלה. המבקשת גרסה בבקשתה ובתצהיר שנילווה לה כי נעדרה מהדיון משום שלא ידעה עליו ולא זומנה אליו. המבקשת ציינה כי לאחר שרישיון הנהיגה שלה נלקח ממנה במעמד ביצוע העבירה, הוא הושב לה ע"י קצין משטרה.

המבקשת מסרה כי היא מטופלת בשני ילדים קטנים ולאחרונה נאלצה לעזוב את מקום עבודתה ועל כן בקשה לבטל את העיקול שהוטל על חשבון הבנק שלה.

5.המשיבה (המאשימה) בתגובתה הביעה התנגדות לביטול פסק הדין וטענה כי המבקשת לא הביאה טעם כלשהוא להעדר התייצבותה לדיון שהתקיים בעניינה וכן כי נמנעה מלטעון לעיוות דין שיגרם לה מהותרת פסק הדין על כנו. באשר לבקשת העיקול, טענה המשיבה כי הדבר מצוי בסמכותו הבלעדית של המרכז לגביית קנסות.

דיון והכרעה

6.הדין החל על ענייננו מעוגן בסעיפים 240 ו-130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, על-פיהם נדרש מי שמבקש לבטל פסק דין שניתן בהיעדרו בעבירות תעבורה להראות כי הייתה לו סיבה מוצדקת לאי התייצבותו, או כי הביטול דרוש כדי למנוע עיוות דין. ככלל, אי התייצבות כמוה כהודאה ואין לומר כי כל מי שכופר ולא התייצב זכאי לביטול פסק דין. ראו רע"פ 9811/09 סמימי נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 29.12.2009); רע"פ 5146/09 שרעבי נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 28.7.2009); רע"פ 1773/04 אלעוברה נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 23.2.2004).

7. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה על נספחיהם באתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

8.המבקשת לא הצביעה על סיבה מוצדקת להעדרה מהדיון. כתב האישום בצירוף הזמנה לדיון (ט' 4254) נמסר למבקשת במעמד ביצוע העבירה שיוחסה לה והיא חתמה על אישור המסירה. כבר נקבע בפסיקה כי שכחה אינה טעם המצדיק ביטול פסק דין. כך למשל, ברע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 793, קבע בית המשפט העליון, כי: "שכחה של מועד הדיון לבדה, אפילו אם אירעה בתום לב, אינה יכולה להצדיק אי הופעה לדיון". מכאן, משעשתה המבקשת דין לעצמה ולא התייצבה לדיון שנקבע בעניינה, ללא כל סיבה מוצדקת, אין לה להלין אלא על עצמה.

9.המבקשת לא טענה כל טענה לעניין עיוות דין ואיני מוצא כל עיוות דין או חשש לו. על המבקשת הוטלו עונשי פסילה מותנית וקנס בסך 1,500 ₪ ואין מדובר בענישה החורגת מענישה נהוגה ביחס לעבירה בה הורשעה.

10.לפיכך, אני דוחה את הבקשה לביטול פסק דין ועל המבקשת לעמוד בתשלום הקנס שהושת עליה.

11.ההחלטה תשלח לצדדים בדואר רשום.

ניתנה היום, ט"ז טבת תשע"ד, 19 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: